דברי פנחס עו

נמי גבי דבר הצריך כוונה בלב לכוון למצו' ל"מ כוונת האחר שהוא יכוון לשם מצוה רק מי שעושה הוא בעצמו צריך לכוון, וא"ל ע"ז מחולין דף ל"א ע"ב דאמרינן שם בנדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה וטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא עיי"ש, משמע דמהני כוונה של אחר אע"ג דמצוות צריכות כוונה, עי' בהגהת אשרי בר"ה דף כ"ח עייש"ה, אך זה ניחא דמבואר בחי' הר"ן בחולין שם דהא פלוגתא דרב ור"י בנדה שנאנסה וטבלה לא שייכא במצות צריכות כוונה או א"צ כוונה דאיפלגו בה תנאי ואמוראי בפסחים ובר"ה דהכא טבילה ושחיטה לא מצות נינהו אלא מכשירין, בהני איפלגו רב ור"י דלמר מכשירין קילי ממצות ולמר חמירי, אבל במצות גופייהו אי בעי כוונה אי לא לא מעיילי נפשייהו בהכי רב ור"י כלל עיי"ש, א"כ אין ראי' משם דמהני גבי מצוות כוונת אחר די"ל דל"מ

ועפי"ז יש לפלפל על דבר הטו"א בר"ה דף כ"ט שהקשה דל"ל הטעם דחש"ו אין מוציאין את הרבים בתקיעת שופר משום דאינם מחוייבים בדבר, ת"ל דלאו בני כוונה נינהו כדאמרינן בחולין די"ב ומצות צר"כ שיכוון השומע והמשמיע, ותי' הטו"א די"ל דמיירי באחרים עע"ג ומלמדים אותם לשמה בני כוונה נינהו דמה"ט מכשירין כתיבת חשו"ק בגט בגדול עע"ג אע"ג דבעי כתיבה לשמה, כמ"ש שם בתוס' וקמ"ל מתני' דבאחרים עע"ג נמי אין מוציאין מה"ט דאין מחויב בדבר עייש"ה, (וכ"כ הטו"א סברא זו במגילה דף י"ט ע"ב עש"ה, ולפמ"ש דבמצות צריכות כוונה ל"מ כוונת אחר נדחה זה והא דמהני בגט בגדול עע"ג משום דשם איכא הוכחה שכתב לשמה כמש"כ בשו"ת הרשב"א סי' כ"ו הנ"ל

ועפי"ז יש ליישב קושית התוס' בחולין (די"ב ע"ב) ד"ה ותיבעי' לי' מעשה שהקשו אמאי לא יועיל בתרומת חשו"ק בגדול עע"ג כמו גבי גט דמהני בגדול עומד על גבו עיי"ש במהרש"א ובמהר"ם שם. ולפי"ז ניחא כיון דבתרומה כתיב בה מחשבה והם ל"ל מחשבה כמבואר בירושלמי הנ"ל ומחשבת של אחר ל"מ דבעי שהתורם יהי' החושב כמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי עיי"ש ודו"ק. ולפי"ז בנ"ד נמי כיון דבעינן במצות מצה כוונת שימור לשם מצת מצוה כנ"ל, ל"מ נמי המצה הנעשית ע"י מכונה מאליה שלא ע"י כח האדם, כיון דליכא במצה זו כוונה לשם מצה ומחשבת האדם שעע"ג ומשמרה ל"מ כמו גבי חשו"ק דל"מ במצת מצוה אע"ג דאדם העומד ע"ג מכוון משום דאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד כנ"ל

אמנם אכתי יש לעיין בזה הא אמרי' בזבחים (דף ב' ע"ב) דאע"ג דבקדשים בעינן מחשבה לשם קדשים מ"מ סתמא אע"ג דלא מחשב בה מידי מהני משום דסתמן לשמה קאי וכתבו התוס' שם בד"ה זבחים ובחולין די"ב ע"ב בד"ה קטן דאע"ג דבקדשים סתמן לשמה קאי מ"מ שחיטת חשו"ק פסולין משום דגרועין מסתמא עיי"ש, וכ"כ הטו"א בר"ה דף כ"ע ובמגילה דף י"ט ע"ב דמעשיהן של חשו"ק כמתעסק דיינינן לי' וגרועים מסתמא עייש"ה, וה"ה בנ"ד י"ל דמצות הנעשות מאליהן כשרות למצות מצוה אע"ג דלכתחילה צריך לכוון לשם מצוה, מ"מ סתמא אמרינן דלשמה קאי ואין ראי' מהא דל"מ ע"י חשו"ק במצות מצוה היינו משום דמעשיהם גרועים מסתמא, וכ"כ החמד משה או"ח סי' ת"ס דבמצה אמרי' דסתמא הוי כלשמו כמו גבי קדשים, והביא ראי' לזה דאל"כ למה כתבו הפוסקים אזהרה זו שלא ללוש לשם מצת מצוה ע"י עכו"ם וחשו"ק הא אפילו בישראל גדול בן דעת כל שלא איכוון לשם מצת מצוה לא יצא בה יד"ח, אע"כ דדוקא גבי חלות תודה אינו יוצא יד"ח דאיכוון לשם מצוה אחרת, אבל אי לא"ה כל שעשאה סתם אפילו דלא איכוון לשם מצת מצוה יוצא בה יד"ח, וה"ז דומה לשחיטת חטאת ופסח, דאם שחטו שלא לשמו דהיינו לשם זבח אחר פסולין, הא אם שחטו סתם כשרין, כמבואר בריש זבחים, וה"נ אף דהאי ושמרתם עיכובא הוא כמו ועשית פסח דלמדין מינה שתהא כל עשיותיו לשם פסח, ה"נ אמרינן שתהא כל שמירותיו לשם מצה וסתמא כלשמו דמי, נהי דלכתחילה בעינן שתהא מחשבתו לשם מצת מצוה כמו התם בדיעבד מיהו יוצא בה, אף אם לא היתה מחשבתו לכך, וכן משמע קצת לישנא דרבא דאמר יצאה זו שאינה משתמרת לשם מצה, אע"כ דזה אינו עיכובא אלא עיקר העיכוב הוא במה שחשב לשום זבח ופירש"י אפשר ג"כ לכוון לזה, דכל דבריו לכתחילה וזה וודאי הוא כן כמש"כ, אבל בדיעבד אין עיכוב כ"א אם חשב לשם מצה אחרת, וכן הדין בפסח וחטאת ששחט לשם חולין כשר דאין החולין פוסלין את הקדשים וה"נ דכוותיה והעלה עפי"ז דבדיעבד כשר כשעשה חשו"ק, עייש"ה

ולפי דברי החמד משה בסתמא שלא חשב לשם מצה אחרת כשר במצה ויוצא בה יד"ח, ה"ה בנ"ד נמי יוצא בה יד"ח בפסח במצה שנעשית מאליה ע"י מכונה אע"ג דלא היה בה כוונה לשם מצות מצוה כיון דסתמא נמי כשר, אך ז"א, חדא דאף החמד משה כתב דסתמא לשמה קאי זה דווקא בדיעבד אבל לכתחילה הוא נמי מודה דצריך לכוון כמו בקדשים אע"ג דסתמא לשמה קאי, מ"מ זה נמי הוא בדיעבד, ועוד הא הפ"ח