דברי פנחס עה

כתבו כל הפוסקים דאין עושין מצת מצוה ע"י עכו"ם וע"י חש"ו משמע דבשאר מצות אין לחוש כמבואר בחק יעקב שם ובסי' תנ"ג אות ט"ו עיי"ש, ובהדיא אמרינן בש"ס פסחים דף מ' דבציקות של נכרים ממלא אדם כרסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה עיי"ש, וכ"כ בס' המנהיג ה"פ אות מ"ב עיש"ה שכ' וז"ל וצריכים לעשות ע"י ישראל אותן של מצוה שנאמר ושמרתם את המצות וא"י לאו בני שימור נינהו ולא עבדים וישמעאלים, ובשאר מצות אין לחוש ובלבד שיהי' ישראל עומד עליהם ושמרם מחמץ עכ"ל. ואי אמרינן דאין אדם משמר מה שביד חבירו וע"כ הטעם דא"י לשמור כראוי מחימוץ, א"כ אף בשאר מצות יש לחוש לזה, אע"כ דהכא לא שייך לומר דאין אדם משמר מה שביד חבירו דהא רש"י בחגיגה דף כ' ע"א ד"ה טמאה, מפרש הטעם דא"א משמר מה שביד חבירו משום דהוא לא שמרה ביד חבירו וגם זה שנתנה לו לא הי' חושש לשמרו דמימר אמר כיון דאמר תנה לי והיא אינה יודעת אם טמא אני אם טהור לא חש לטהרתו ויש כאן היסח הדעת ולמחמירי בטהרות הוי היסח הדעת טומאה עכ"ל

וכ"ז בטהרות אבל במצה אינו נפסל בהיסח הדעת ועיקר השימור הוא מחימוץ לשם מצה, וא"כ כשנותן העיסה ליד חשו"ק ויודע שהם א"י לשמור כראוי בוודאי האחרים העומדין ע"ג הם משמרים כראוי שיהי' השימור לשם מצה ולמה ל"מ בחש"ו ע"י אחרים העע"ג שישמרו לשמה, ועוד דאפילו בטהרות גופי' דכתיב בהו שמירה מהני שמירה ע"י חש"ו כמבואר בירושלמי פ"א דתרומות הל' א' דתני אמר ר"י מעשה בבניו של ר"י ב"ג שהיו כולן חרשין והי' כל הטהרות שבירושלים נעשין על גביהן, אמרו לו מפני שטהרות אינן צריכות מחשבה ונעשית ע"ג חשו"ק, אבל תרומות ומעשרות צריכות מחשבה ואינן נפסלות בהיסח הדעת, ר"י בשם רבי, לא אין כתיב בהן מחשבה שמירה כתיב בי' עיי"ש נמצא דדבר דלא תליא במחשבה רק בשמירה לחוד מהני אפילו בטהרות שמירה ע"י חשו"ק, וא"כ ה"נ במצה אמאי ל"מ שמירה של חשו"ק ובפרט כשאחרים עוע"ג ומכוונים לשמה כיון דל"ש בהו אין אדם משמר מה שביד חבירו כמבואר בירושלמי הנ"ל

אע"כ הטעם דל"מ במצות מצוה לעשות ע"י חשו"ק אפי' בשאחרים עע"ג ומכוונים לשמה משום דבמצות איכא ב' שמירות, א' הוא שימור מחימוץ סתם שלא יחמיץ וזה שייך בכל המצות וגם זה צריך משעת קצירה או משעת טחינה לשיטת הפוסקים המחולקים בזה כמבואר בסי' תנ"ג, ובזה מהני ע"י עכו"ם וחשו"ק כשישראל עע"ג ומשמרם, ואחד הוא שימור מחימוץ לשם מצת מצוה, וזה צריך שיכווין לשם מצה והוא מתחיל מלישה ואילך, ולא מטעם חימוץ אלא שיכווין לשם מצה כמ"ש הטו"ז בסי' ת"ס סק"ח עש"ה, והיינו כמו למ"ד מצות צריכות כוונה צריך לכווין ה"ה במצה לכ"ע ילפינן מושמרתם את המצות דצריך לכווין השימור לשמה לשם מצה, וכ"כ רש"י בפסחים (דף מ', ע"א) גבי בציקות של נכרי ד"ה שיאכל כזית מצה באחרונה דבהא לא נפיק יד"ח מצה משום דל"ה לה שימור לשם מצה, ואעפ"י שאנו רואין שאין כאן חמץ ומיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן עיי"ש, וכן מבואר בחולין דף ד', ובגיטין ד"י ע"א מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה יד"ח בפסח וכו' פשיטא מהו דתימא לא בקיאי בשימור קמ"ל ופרש"י אדם יוצא בה יד"ח בפסח משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת דכתיב בערב תאכלו מצות ואפי' ידעינן דלא החמיצה לא נפיק בה, אא"כ עביד לה שימור לשם חובת מצות דכתיב ושמרתם את המצות עכ"ל

הרי מבואר בפירוש דבמצות מצוה אין אדם יוצא יד"ח מצה אא"כ אפאה לשם חובת מצה, וכ"כ האו"ז הלכ' פסחים אות רמ"ט ע"ש, ועיי' ברש"י פסחים דף ל"ח ע"ב ד"ה שאינה נאכלת כל שבעה שכ' דר"י סובר דאי נמי איכוין לה לשימור של מצות מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעינן שימור לשם מצה כל שבעה, ע"ש, א"כ מבואר דבמצות מצוה שמירה לחודא לא סגיא אלא דבעינן כוונה מיוחדת לשם מצות מצוה, ועיין בפ"ח סי' ת"ס שכ' דשימור של מצות מצוה הוא מה"ת, ואף בדיעבד אינו יוצא בה אם אינו משומר לשם מצות מצוה עיי"ש, ובפרמ"ג שם בשפ"ד ובמ"ז שכ' דכן מבואר בשו"ת הרשב"א ע"ש, וכיון שהוכחנו דבמצות מצוה בעי' כוונה מיוחדת שיכוין השימור לשם מצה, ולכך שפיר ל"מ ע"י חשו"ק אפי' באחרים עע"ג ומשמרים כראוי כיון דהם לאו בני כוונה נינהו ל"מ באחרים עע"ג כמו בשחיטה למאן דבעי כוונה דל"מ באחרים עע"ג כמבואר בחולין דף י"ב ע"ב כמש"כ בתשו' הרשב"א הנ"ל

ויש לדמות זה למ"ש הרא"ש בנדרים דף ע"ב לכך גבי הפרה ל"מ שמיעת האפוטרופוס כשמיעת הבעל אעפ"י שעשאו שליח להפר דבמידי דממילא ל"ש מנוי שליחות עיי"ש, וכ"כ הב"ח באו"ח סי' תל"ז דבביטול חמץ ל"מ לעשות שליח לבטל משום דל"ש לומר שלוחו של אדם כמותו בדבר התלוי במחשבת הלב עיי"ש. וה"ה