דברי פנחס עד

לשם מצוה, משמע דאפילו ניקוב שמנקבין את המצות, והב"י שם הביא תשובת הרשב"א, דאפילו ישראל עומד ע"ג ל"מ בעכו"ם ובחש"ו עיי"ש, והטעם בזה כתב הרשב"א בסי' כ"ו ובסי' תקצ"ג כיון דאמרינן בפסחים (דף מ' ע"א) דא"ל רבא להנהו דמהפכו כיפי הפוכו לשם מצה, וכן אמרינן שם (דף ל"ח, ע"ב) גבי חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן, למכור בשוק יוצא בהן. ואמרינן עלה בגמרא, מאי טעמא א"ר אמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשום מצה, יצאה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. ומעתה עכ"ח אין אדם יוצא במצה שלשה נכרי ואפילו ישראל עומד ע"ג ומזהירו שיכוון לשם מצה, לפי שאין הגוי עושה אלא על דעת עצמו ולא על דעתנו אבל בחשו"ק יש לדון להקל ולהחמיר בכל דבר שצריך כונה, אם כוונתם כוונה אפילו בישראל עע"ג, והאריך אי מצת מצוה דמיא לגט דמהני בחשו"ק בגדול עע"ג, או דמי לשחיטה למ"ד דבעי כוונה לשחיטה ל"מ שחיטת חשו"ק אפילו באחרים עע"ג, ומסיק דבמצת מצוה חשו"ק פסולין לה ול"מ אף בישראל עע"ג ומזהירו שיכוון השימור לשם מצה, משום דבגט איכא הוכחה שאומרים לו כתוב לשם פלונית וכתוב לשמה וכן בלשמו רמי אנפשי' ומכוון לשמה, ובשחיטה דליכא הוכחה כלל אף כשאחרים עע"ג, ל"מ למ"ד בעי כוונה לשחיטה דלא רמי אנפשי' וה"ה במצה כן דהא ליכא הוכחה וכשחיטה הוא דליכא הוכחה כלל והלכך אף כשאחרים עע"ג אין יוצאין בה. עכתו"ד שם. והובא בקיצור בב"י, ועי' בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ל"ה וסי' קמ"ג שנסתפקו ג"כ דבמצה ל"מ כוונת העע"ג, ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקפ"א

נמצא לפי"ז במצת מצוה אין יוצאין רק היכא דאיכא הוכחה כשעושה המצה מכוון השימור לשם מצות מצה ובשימור לחוד ל"מ, ולפי"ז במצה הנעשית מאלי' שלא ע"י כח האדם כגון מצה הנעשית במכונה ההולכת ע"י אלקטרי אין בה הוכחה שנעשית לשם מצה מצות, ואע"ג שישראל העע"ג שנותן העיסה לתוך הגלגלים מכוון השימור לשם מצו' מצה ל"מ כוונ' אחרים בזה כמו במעשה של חש"ו דל"מ כוונת אחרים משום דבעי העושה המצוה הוא יכוון השימור לשם מצה, דאם נאמר דמצה שנעשית מאלי' שלא ע"י כח האדם חשוב משומר לשם מצה, ה"ה דצריך להיות נקרא משומר בשנעשית ע"י חשו"ק ואחרים עע"ג דהא מעשיהם חשובי כדבר הנעשית מאליה כמבואר במעילה (דף כ"א, ע"א) ובתוס' שם ד"ה אמר ר"א עשאם כמעטן של זיתים דשלח ביד חשו"ק הוי כממילא כיון שאינן בני שליחות, עיי"ש

אמנם לכאורה יש לעיין בזה דהא המנחת חינוך במצוה יו"ד הקשה אמאי ל"מ בחשו"ק לעשות מצה ע"י אחרים עע"ג דהא בשלמא בגט כתיב וכתב לה דרשינן דמעשה הכתיבה יהי' לשמה ע"כ אם חשו"ק כותבין לשיטות דמהני באחרים עע"ג ומלמד שיכוון כי הוא צריך לכוון, וכן בזבחים ילפינן מקראי דהשחיטה והקבלה צריכין כוונה, א"כ צריך לכוון העושה מעשה, א"כ כשעושה מעשה זה אינו בר כוונה צריכין לבוא לאלו הענינים אם עע"ג אי מהני, אבל כאן וכי מבואר בתורה דאיזה מעשה אם הלישה או הקצירה צריך לשמה, רק מבואר דהשימור צריך לשמה, א"כ עיקר הוא השימור א"כ אפילו אם לש גוי או חש"ו וישראל עומד ומשמר לשמה למה ל"מ, ואפילו הם אינם מכוונים כיון דישראל שומר והוא מכוון לשמה, ואינו דומה לחלות תודה דעומדים לתודה, אבל בכל המצוות העיקר הוא השימור והשומר מכוון לשמה. ובכל הראשונים הנ"ל מבואר דגם כאן עיקר העושה איזה מעשה במצה צריך שיכוון, וא"י מהיכן נלמד זה כמו גבי גט גלתה התורה דמעשה הכתיבה צריך לשמה ה"נ גלתה התורה דהשימור צריך שיהי' לשמה, א"כ הכל תלוי בשומר מה נ"מ מי הלש או הקוצר, ילוש מי שירצה והישראל העומד הוא השומר והוא מכוון לשמה, א"כ למה זה פשוט בהראשונים דהלש והאופה צריך שיהי' בר דעת ובר כוונה. ותי' כמו דאמרינן בחגיגה דף כ"ו ע"א דל"מ שימור דידי' בידי' דחברי' משום דחזקה דאין אדם משמר מה שביד חבירו, עיי"ש, כן בכל הדברים הצריכין שימור, בפרט בחמץ דצריך שימור הרבה כיון שאמרה תורה ושמרתם את המצות, א"כ ל"מ שימור של אחר אלא מי שעושה המעשה ובידו החטים או העיסה שלש או שאר מעשה הוא צריך לשמור והשימור יהי' לשמה ול"מ כוונה של אחר שיעמוד ע"ג לשמור לשמה, עכת"ד המנחת חינוך

וכ"כ סברא זו בהגהות חת"ס או"ח סי' ת"ס, ועי' בשו"ת חת"ס או"ח סי' קכ"ח עייש"ה, ולפי"ז י"ל דכ"ז שייך בשעכו"ם או חש"ו עושים את המצה ל"מ שמירה של אחר דאין אדם משמר מה שביד חבירו אבל במצה הנעשית מאליה או ע"י מכונה ואינו ביד אחר כמו בנ"ד שהמצות הם בתוך הגלגלים ואדם יושב ומשמר והוא שולט בו, א"כ מהני שמירת העומד על גבו שיכוון השומר למצות מצה, כן נראה לכאורה

אבל אליבא דאמת אי אפשר לומר כן, דהא דברי המנ"ח לא הבנתי לפענ"ד דאם הטעם הוא דל"מ ע"י עכו"ם וחש"ו דאין אדם משמר מה שבידי חבירו אמאי