דברי פנחס סה

מעלמא שהיא אסורה עליו, האיך יכולי' לאוקמא כ"ע בחזקת כשרות, הלא יש כמה פרוצות בעולם ודו"ק

ואגב, הנה בימי חורפי כשהי' בקרעניץ הרב הגאון המפורסם מו"ה זוסמאן סופר זל"ה (בעהמ"ח ספר המקנה, ועט סופר), אצל כאדמו"ר הגה"ק משינעווא זצ"ל, הקשה אותי, מאי קאמר הש"ס איך סומא מותר באשתו דשם החשש הוא רק שמא בא על א"א או מחמת קרבה אסורה עליו, משא"כ שארי נשים אינם אסורים עליו מה"ת למה לא פריך יותר איך סומית מותרת לבעלה כיון דחיישינן שאינה בעלה כ"ע אסורה עליו מכח איסור א"א, והוא דקדוק עצום, ותומ"י השבתי תירוץ נכון ע"ז, דכבר הקשו מאי קאמר הש"ס איך סומא מותר באשתו הא לר"י סומא פטור מכל המצות ופטור נמי מלאוין ומעונש כמ"ש הראשונים מאי חשש יש בסומא דשמא בא על אשה אחרת, וכבר הרגיש בזה בשו"ת בשמים ראש (סי' ע"ג) בהגהות כסא דהרסנא, (ועיין לקמן סימן ע"ה, בד"ה והנה), ותירץ דנהי דפטור מעונש עכ"פ איסור יש עליו ומוזהר על הלאו עיי"ש, ויש להביא ראי' לזה מקידושין דף ס"ו ע"א מההיא סמיא דאמר לו ע"א שאשתו זינתה ואפקה עש"ה לכך שפיר קאמר הש"ס איך סומא מותר באשתי, דנהי דפטור מעונש עכ"פ איסור יש לו כשבא על אשה אחרת, וכ"ז בסומא, אמנם בסומיות אין חשש בזה, דהא הש"ס בקידושין דף ל"ה קאמר ל"ת מנ"ל דאשה חייבת ומשני השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ופירש"י עונשי' מלקות עש"ה, וכתב הפרמ"ג באו"ח בפתיחה הכוללת בח"ב אות י"ד דמדברי רש"י הנ"ל ומיבמות פ"ד נשמע דוקא בלאו שיש בו מעשה דאיכא עונש מלקות או כרת, אבל בלאו שאין בו מעשה דליכא מלקות לא השוה אשה לאיש עש"ה

וכן נראה מדברי רש"י בפסחים דמ"ג ע"ב בד"ה לכל עונשי' מכאן שנשים חייבות על כל לא תעשה שבתורה, שהרי עונשן מלקות ע"ש, וכ"כ המרי"ט בחי' לקידושין דף ל"ה גבי מעקה דבלאו הניתק לעשה כיון דאין לוקין עליו אין האשה מוזהרת עיי"ש. ובלימודי ה' לימוד מ"ע, ובמנחת חינוך מצוה ר' עש"ה

לפי"ז בסומית אינה מוזהרת על שום לאו כלל דל"ש לומר בה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כיון דלגביה איש סומא אין עליו שום עונש רק איסור גרידא, ממילא לגבה אין שום איסור כמו שאשה אינה מוזהרת על ל"ת שאין עליו עונש לכך שפיר לא פריך הש"ס מסומית רק מסומא איך מותר באשתו, ונראה בעיניו תירוץ זה ואמר קילוס

ויש להאריך עוד בעניינים האלו בעזה"י אולם מגודל טרדותי אקצר בקצירת האומר, שוכט"ס כנפשו וכנפש ידידו הדושת"ה כה"י המצפה לגאולה וישועה בב"א. הק' פנחס סג"ל צימעטבוים, ראש ב"ד דפק"ק גראסווארדיין יצ"ו

סימן י"ב

בדבר קושית הת"ח סנהדרין ע"א לר"א דס"ל כל עיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עיר הנידחת, אמאי לא אמרי' דעשה דשרפת בעיר את כל שללה, ודחי לל"ת דלא תעשון כן לד' אלקיכם, ושמע לתרץ בפשיטות כיון דכל הקושיא היא רק לר"א והוא מתלמידי ב"ש דלית להו עשה דוחה לא תעשה, זה אינו, מלבד מה דמבואר בנזיר דמ"א ע"ב ור"א דאתי עשה ודחי ל"ת מנלי', דיליף מכלאים בציצית עש"ה, א"כ חזינן דר"א סובר עדל"ת, ושפיר הקשה התו"ח. עוד זאת מ"ש דב"ש לית להו עדל"ת, ע"כ כוונתו היא כיון דסדין בציצית ב"ש פוטרין ופרש"י במנחות דף מ' ובכמה דוכתא דלא דרשו סמוכין להתיר כלאים בציצית, וממילא לית להו עדל"ת, כיון דעדל"ת ילפינן מכלאים בציצית, הגם שהפנ"י בביצה ז' כתב כן, מ"מ בחידושי הוכחתי דב"ש סברו עדל"ת, דהתוס' הקשו על פרש"י שכתב הטעם דב"ש משום דלא דרשו סמוכין להתיר כלאים בציצית, דהרי במשנה תורה לכ"ע דרשינן סמוכין, ותירצתי דהתוס' ביבמות ד' הקשו דנדרש סמוכין לאיסור דאפי' במקום גדולים ל"ת שעטנז, ותי' דא"כ ישתוק קרא מיני', וממילא ידעינן דלא דחי עיי"ש, וע"כ כוונתם כיון דעיקר עדל"ת ילפינן רק מכלאים בציצית, א"כ לאיסור ל"צ קרא, וכל זה אם לא ידעינן מקרא אחר דעדל"ת אמנם אם יכולין ללמוד מקרא אחר דעדל"ת, שפיר יכולין לומר דסמוכין בא לאסור כקו' התוס' הנ"ל

ובש"ס יבמות ה' רצו למילף דעדל"ת מראשו דנזיר מצורע, דעשה דגילוח מצורע דוחה ל"ת דנזיר,