דברי פנחס סא

וע"ד הקושיא במכות (כ"ב, ע"א) דפריך וניחשב נמי כגון דאמר שלא אחריש ביו"ט ומשני הא תנא איסור כולל לי"ל והרי ע"כ צ"ל תנא ושייר על פירכת הש"ס מעיקרא וכמ"ש בתוס' ד"ה מתקיף, א"כ י"ל תנא ושייר ג"כ לענין שבועה עכ"ק

ונראה ליישב דתוס' שם הקשו דהרי קודם לזה קאמר אלא תני תנא שמונה ואת אמרת תנא ושייר ואמר הר"מ דלא דמי לעיל דקתני שמונה ומני יו"ט בחד ואם איתא דאיכא תו מלקות משום יו"ט הי' לו למנותן בשתים ע"ש ולפי"מ דאיתא בפסחים (מ"ז, ע"ב) דפריך אי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וראוי לכיסוי דם צפור, ומשני דמיירי במתונתא דאינו ראוי לכיסוי והטעם בתוס' בשם ריב"א דהיכא דחזי לכיסוי הוא משום עדל"ת וע"ז פריך הש"ס שפיר במכות וליחשב נמי שבועה שלא אחריש דמכח השבועה ל"ש עדל"ת, וממילא יהי' חייב ג"כ משום יו"ט על כל חרישה ולא בעפר תחוח דוקא, וא"כ נתרבו הלאוי דיו"ט מכח השבועה דחייב בכל החרישות לא שייך תני ושייר. ומיושב בזה ג"כ קו' המל"מ בפ"ד מה' שבועות בטוב טעם. הק' פנחס סג"ל צימעטבוים, ראב"ד דפה (חבל על דאבדין ולא משתכחין כי חסר מתשובה זאת הסיום

) סימן ט'

בדבר השאלה אי אריך לשנות המנהג שנהגו כשעולים לתורה מעבירים את כנף הטלית על האותיות ששם יתחילו לקרות ויש חשש של שפשוף ומחק האותיות, וביחוד חשש דל"ת אם ימחוק או ישפשף את השם

לדעתי אינו רשאי לשנות מנהג זה, ומנהג בני ישראל תורה הוא. וכן מבואר בפירוש בשערי אפרים (שער ד' אות ג') שכתב העולה לתורה הסגן או הקורא פותחין לו ומראין לו המקום שיתחיל לקרות משם כדי שידע על מה הוא מברך. ונוהגין שהעולה לוקח הטלית או המעיל של הס"ת ומעבירו על מקצת העמוד במקום שיש לו לקרות ונושק הטלית או המעיל והוא מנהג ותיקין. ובאות י"ז כתב, לענין העולה לקרות בתורה והראו לו המקום שצריך לקרות ובירך על התורה והתחיל לקרות או לא התחיל עדיין, ובתוך כך הזכירוהו שבפרשה אחרת צריך לקרות, יש בזה דעות שונות, והעולם נוהגין שאם הי' הטעות באותו עמוד שיש לו לקרות או למטה מזה, א"צ לחזור ולברך והקורא מתחיל ממקום הראוי וכו'. ואם הראו לו בעמוד אחר צריך לחזור ולברך אעפ"י שגם אותו העמוד הי' מגולה בשעה שפתח לקרות, מ"מ אין דעתו על עמוד אחר, כ"א על אותו עמוד שהראו לו, ואף שאינו מכוון על מקום קריאה ממש, ומזה יצא מה שנוהגין להעביר עם הטלית על אורך מקצת היריעה באות ומקום שמראים לו לקרות לנשקו נשיקה של חיבה כמש"ל, לפי שבזה מגלה דעתו שחביב עליו לקרות מכל הכתוב כאן, אבל לא עלה על דעתו שתהי' הקריאה בעמוד לפני זה או לאחר זה, אעפ"י שגם זה מחובת היום, ולכן צריכין לחזור ולברך שנית, עכת"ד עש"ה. ובאות כ"ב לענין לנשק הס"ת אחר גמר הברכה עיי"ש

א"כ מבואר שמנהג הלז יש לו מקור עפ"י דין והוא מנהג ותיקין ואינו יכול לשנות. ועי' בשו"ת מהרי"ק שורש ט' ושורש נ"ד, שהביא ראי' שאפילו נגד ההלכה אזלינן בתר מנהגא ואפילו לענין איסור מיבמות ק"ב, ומנחות ל"ב, דאר"י אמר רב, אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, אין חולצין בסנדל, אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל, וגם מתענית כ"ח דרב איקלע לבבל חזינהו דקא קראי הלל בר"ח סבר לאפסוקינהו, לבתר דשמעינהו דמדלגי ואזלי, אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם, מדקבעי לאפסוקינהו מעיקרא ש"מ דבאתרי' דרב לא היו רגילין לקרותו אפילו בדילוג ואפי"ה כיון דחזא דמנהג אבותיהם בידם לא רצה למחות בידם. ואע"ג דפשיטא שהי' מברכין עליו לפי מנהגנו שאנו מברכין אהלל דר"ח, ולפי דעתו של רב הי' באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה דעובר בל"ת כמבואר בברכות דף ל"ג, מ"מ סמך על מנהג אבותיהם ולא רצה לבטל קריאתה, אע"ג דפשיטא דרב גדול הדור הי' ופשיטא שהי' בידו למחות שלא יקראו כאשר דעתו נוטה, ואפי"ה לא רצה לשנות מנהג המקומות הנהוג עפ"י אבות הקדמונים דפשיטא שהיו בני תורה וקבעו מנהגא עפ"י התורה והמצוה עש"ה. ובירושלמי ב"מ ר"פ השוכר את הפועלים, וביבמות פרק מצות חליצה הל' א' אמרינן מנהג מבטל הלכה עייש"ה, מכש"כ הכא שיש רק חשש ל"ת בשפשוף הטלית שמא ימחוק אות, מכח חשש רחוק כזה אין לבטל מנהג ותיקין כמ"ש