דברי פנחס ס

ליתן לה ע"מ כן ומיד הלכו עדי הגט ובאו עדים אחרים ונתנו לה סתם מאי, תשובה, הדבר ברור שאם היו עדים הראשונים שם ששמעו התנאי מפיו והם עדי מסירה אין ספק שהיא מגורשת ע"ת אעפ"י שמסרו לה סתם ודאי ע"ת ראשון סמך, וכן כתבו הראשונים ז"ל. אבל כיון שלא מסר הגט בפניהם אלא בפני אחרים שלא שמעו התנאי מגורשת בלא תנאי וכו' כיון שיודע שאין אלו העדים אשר שמעו התנאי ולא הוזכרו בשעת מסירת הגט אחלי' לתנאי', והשתא הדר בי' ואין שומעין אעפ"י שאומר אח"כ שסמך על תנאו עכ"ל. מבואר בפי' כחילוק שכתבת בדברי הרא"ש דאם הי' תנאי כבר בין איש לאשתו ובין מוכר ולוקח, ואח"כ נגמרה המכירה בפני אותן עדים שידעו מתנאי אף שנגמר סתם אמרינן ע"ד הראשונה נעשה. אבל כשהי' בפני עדים אחרים שלא ידעו התנאי אף שכבר נגמר בשטר בפני עדים אחרים, מ"מ בשעה שנגמר הענין לא ידעו העדים מהתנאי אמרינן אחלי' לתנאו ולא אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה וכ"כ בפירוש בשו"ת עין יעקב מהגאון מבריסק ז"ל בסי' ב' וכתב וזה ברור

ולהעיר על הוכחתי מש"ס יומא דפ"א הנ"ל, דל"ח שב מידיעתו מכח ח"ש, וציינתי לד' הקהלת יעקב, דבאמת נראה מדברי הקהלת יעקב שם דחשוב שב מידיעתו מכח ח"ש, ואך דהגמ' אזיל שם כמ"ד דח"ש מותר מה"ת. וכן אי' בשו"ת בי"צ חאו"ח סי' נ"ד אות ב', ומ"מ במה שנוגע לח"ש במלאכות שבת אי אסור מה"ת תלי' בפלוגתת הפוסקים כנודע עכ"ת

הנה באמת דברי הקה"י והבי"צ הנ"ל צ"ע מדברי ירושלמי ברפ"ו דתרומות דאמרינן שם, אמר אני פורש מכזית ואיני פורש מחצי זית, א"ר בון בר"ח נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד, ופי' הפ"מ משום דחצי זית השני לא מצטרף שהרי לא שב מידיעתו, הרי מוכח דח"ש אע"פ דאסור מה"ת חשוב לא שב מידיעתו, אע"ג דהירושלמי מפלפל שם אליבא דר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת האיך משכחת לחייב שוגג בכזית, מ"מ מפשט הירושלמי משמע דגם אליבא דר"י אמרינן כן עש"ה ופ"מ וברידב"ז שם. (הגהת השואל: לא הבנתי האיך מוכח כן, דאדרבה משמע דוקא משום דאמר בפירוש דאינו פורש מכחצי זית וע"כ ל"ח שב מידיעתו דהוי כאכל שני חצאי זיתים וחסר כל שהי, ואך לר"ל דח"ש מותר מה"ת רצה לומר דל"ח שב מידיעתו דהוי כאכל שני ח"ז וחסר כ"ש, וע"ז אמר דמודה ר"ל באיסור הנאה וכו')

והנה בעניני דחצי שיעור אמרתי לחדש דדוקא באכילה ס"ל לר"ל דח"ש מותר מה"ת ולא בשתי' לפימ"ש הבי"צ חאו"ח סי' ס"ד בטעם פלוגתתן של ר"י ור"ל דאזלי לשיטתן בסוף גה"נ גבי אוכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו דר"י סובר דחייב משום דהנאת גרונו אסרה תורה, ור"ל ס"ל דפטור, משום דהנאת מיעיו בעינן, וא"כ לר"י בכל האיסורים חזי לאצטרופי ע"י שיקיאו ויחזור ויאכל דחייב על הנאת גרונו, משא"כ לר"ל דס"ל דהנאת מיעיו בעינן א"כ ל"ש חזי לאצטרופי עי"ז לכך סובר דח"ש מותר ע"כ. ובשו"ת כת"ס או"ח קי"ז בשם החת"ס דאע"ג דסובר דהנאת מיעיו בעינן מ"מ בשתי' אף ר"ל מודה דחייב על הנאת גרונו, והביא ראי' לזה מדברי הש"ס סוכה דמ"ט כי שבע אינש חמרא מגרונו שבע עש"ה בפי' רש"י, לפי"ז כיון דבשתי' מודה ר"ל דחייב על הנאת גרון שפיר חזי לי' לאצטרופי ע"י שיקיאו ויחזור וישתה כמו לר"י לכך בשתי' לר"ל נמי ח"ש אסור מה"ת, לפי"ז שפיר י"ל הא דקתני בפ"ק דחלה התרומה אסור לזרים קאי נמי לר"ל דמיירי במשקה דתרומה ואגב תרומה נקט אסור בכולן ודו"ק היטב. (הערת השואל: אמנם צ"ע מדברי תו"י יומא (פ"א) דבתרומה אינו חייב בהקיאו וחזר ובלעו משום דנתחללה בבליעתו ראשונה ע"ש)

ובדברי התוספתא סוף יומא דאי' שם טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה, נבילה ותרומה מאכילין תרומה, והוא תמוה דהא נבילה קיל מתרומה, צדקו דבריך, ואפ"ל עפי"מ שהעלה הנובי"ק או"ח סי' ל"ו דטבל שלא ראה פני הבית קודם יוה"כ רק ביוה"כ נעשה טבל ובתרומה שנתרמה היום אין חל איסור טבל ותרומה על יוה"כ, ונבילה חל על יוה"כ. ולפי"ז מה ששנינו טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה שטבל חמור זה דוקא בטבל הטבול מאתמול

והנה הנוב"י בהג"ה שם הרגיש דיש לומר דטבל מקרי איסור מוסיף לגבי יוה"כ, דהרי טבל אסור בהנאה של כילוי מה"ת. והמל"מ בפ"ב מה' תרומות הביא בשם הר"ש דטבל אסור בהנאה של כילוי מה"ת ובתרומה הוא דרבנן ע"כ. א"כ אף אם טבל חל על יוה"כ משום דהוי איסור מוסיף לגבי יוה"כ לענין הנאה של כילוי, מ"מ תרומה שנתרמה היום לא חל איסור יוה"כ כיון דבתרומה ליכא מוסיף, לפי"ז שפיר י"ל דהתוספתא מיירי בטבל ותרומה שנתרמה ביוה"כ, ואז נבילה קיל מטבל וחמיר מתרומה, וע"כ טבל ונבילה מאכילין נבילה, ונבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה.