דברי פנחס נט

סימן ח'

בנדון היתר עסקא הכללי, הנה יש להוכיח דאומדנא עדיף מהא דאמרינן כל העושה על דעת הראשונה עושה. דהא בזה יש פלוגתא בש"ס מנחות דף ע"ז רב ושמואל אי אמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה. והרמב"ם פסק שם כשמואל. דל"א אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה. עיין בה' פסוהמ"ק פרק ט"ז, ובכ"מ ומל"מ שם, ואף דיש לחלק דשם הוא איסור דהוי פגול אי אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה. ולכן פליג שמואל. אבל היכא דליכא איסור ואדרבא הוא היתר לכ"ע אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה. כמו שאי' בש"ס דזבחים ד"ג ע"ב לכך לשם פסח וסתמא כשר משום דכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה, משום דכשעושה ע"ד הראשונה הוא כשר לכך לכ"ע אמרינן ע"ד ראשונה הוא עושה אך הא בשבת (צ"א ע"א) מוכח דגם גבי איסור הוצאה אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה

ואף שהגאון מבראד ז"ל הובא בקובץ בית ועד לחכמים שנה שביעית חוברת ב' סי' כ' כתב דלכך בשבת אמרינן ע"ד הראשונה הוא עושה, ול"א מכח חזקת כשרות לא עושה ע"ד הראשונה, משום דמיירי בשוגג שלא ידע שעושה איסור, קשה האיך מחייב חטאת הא אינו שב מידיעתו דהא אם ידע שהוא עושה איסור בהוצאה הי' מוציא ג"כ דאז אמרינן דבטלה מחשבתו מכח חזקת כשרות ואינו עובר. וא"ל דחשוב שפיר שב מידיעתו דאם ידע שהוא שבת לא הי' מוציא מכח דח"ש אסור ג"כ להוציא, הא מש"ס יומא דף פ' ע"א גבי אוכל חלב בזה"ז דאמרינן שם דל"ח שב מידיעתו, מוכח משם דל"ח שב מידיעתו מכח ח"ש עש"ה, ובקהלת יעקב אות ח"ש. וע"כ מוכח דאין חילוק בין איסור להיתר לענין כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ואפי"ה שמואל פליג בזה, משא"כ גבי אומדנא לכ"ע אמרינן אומדנא אדעתא דהכי לא הי' עושה כמבואר בב"ק דק"י ע"ב גבי יבמה לפני מוכה שחין, ובסנהדרין דס"ט ע"ב גבי איילונית

ובזה יש להעיר בעיקר הנדון בדבר הה"צ מוה"ר אלטר עזריאל מאיר איגר להציל רבים ממכשול מאיסור רבית, לתקן שכל איש ישראל כשמתחיל לעסוק במו"מ יכתוב בכתב ידו אצל הרב דמתא שכל העסקים שיעשה בהמעות מקבל על עצמו שהוא על אופן היתר עיסקא עפ"י תקחז"ל. ומטעם דאמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה. והערות בזה לחלק בין דבר התולה בדעת עצמו לבד ובין דבר התולה ג"כ בדעת אחרים. ולהנ"ל צדקו דבריך, דאם באומדנא כתבו התוס' בכתובות דמ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה דקשה אדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה, ותרצו דהתם לא בלוקח לחודי' תלי' מילתא אלא כמו כן בדעת המוכר, ומוכר מקנה לי' אדעתא דהכי, משא"כ גבי מקדיש ונותן בדידי' קאי שפיר אמרינן אומדנא, א"כ חזינן דגם גבי אומדנא ל"מ רק היכא דתלוי בדעתו לבד משא"כ היכא דתלוי בדעת חבירו, מכ"ש די"ל כן לענין ע"ד הראשונה הוא עושה, ואין לומר בנד"ד דהוי אומדנא גדולה מכח חזקת היתר ובאומדנא גדולה כתב המל"מ בפ"ו מה' זכי' ומתנה בשם פ"מ דאמרינן אומדנא אף בדבר התלוי בדעת אחר, דא"כ לא הי' צריך לשטר עסקא, וע"כ דל"ה אומדנא גדולה דמוכח

ובאמת יש להעיר אמאי לא אמרינן בשטר שיש בו ריבית, דכדי שלא יעבור באיסור ריבית אמרינן דחשוב כאלו התנה דיהי' בתורת עסקא כמו שאי' לענין הפקר בתוס' שבת די"ט ובב"מ ד"ל ע"ב, ומהרי"ט בתשובה סי' פ"ה ובמחנה אפרים ה' הפקר סי' א' דאנן סהדי דאפקר בלבו שלא יעשה איסור (הגהת השואל: לא נמצא מסקנתו בזה, ולענ"ד נראה כיון דצריך לקבל עליו פלגא בהפסד בכה"ג לא אמרינן דכוונתו להיתר וכמ"ש בנובי"ק סוס"י נ"ד דלא אמרינן חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות רק במקום שאין לו הפסד, כמו בקדשה ע"ת וכנסה סתם דכתובה לית לה ומסתמא לא כיוון לבעילת זנות בחנם, אבל היכא דאית לו הפסד לא אמרינן ע"כ, וכה"ג י"ל בנד"ד)

גם לדחות הראי' מדברי הרא"ש בת' כלל ל"ה שכתב כגון אמר בפני עדים אני רוצה ליתן גט לאשתי זאת בפניכם על תנאי זה ואח"כ נתן בפניהם סתם ולא הזכיר התנאי ודאי דע"ד הראשונה הוא עושה ואינו מוחל התנאי וכו' וכוונתו אף קודם התחלת המעשה, וכתבת דאין הנדון דומה לראי' דשם אמר התנאי בפני האשה הלז ובפני עדים ואח"כ גמר הדבר בסתם בפני אותן העדים שפיר אמרינן דלא מחל התנאי רק עושה ע"ד הראשונה משא"כ היכא שלא גילה דעתו ולא דיבר מזה כלום לא בתחילתו ולא בסופו עם אותן העדים שעשה העסק ולא ידעו העדים מזה התנאי שעשה העסק עפ"י היתר עסקא

הנה כי כן מבואר בת' הרדב"ז ח"ב סי' תקצ"ב שכ' על ראובן שכתב גט לאשתו ואמר לעדים שרוצה