דברי פנחס נה

הנעשה ממנו הנאה, ולכן ביי"נ ממש שאסור בהנאה ל"מ שינוי, מה שאין כן סתם יינם שהוא מותר בהנאה, י"ל דמהני שינוי כשנשתנה מיי"ש לחומץ אף שהיי"ש מסתם יינם

ונידון דידן דומה למה שכתב בשו"ת חת"ס (חיו"ד סימן קי"ד) שהתיר השמנים שעושין משקדים של חרצנים מיי"נ משום שנשתנו לדבר היתר ואם כן הכי נמי נשתנה מיי"ש של סתם יינם לחומץ, הגם שהחת"ס בנה טעמו היתרו משום שאין מרגישין בו טעם יין, הרי הכא נמי אין בו שום טעם וריח מעין משקה המשכר ונפסל לגמרי משתי' כמו שהוא בעין, ודמי להוויינשטיין שהתירו משום שאין בו טעם יין, ולמה נחמיר בחומץ הנ"ל, וכפי השמועה מערבין בו ג"כ שאר מינים המותרים ששייך לומר גם כן זה וזה גורם ויש לצדד בזה להתירא, ועוד ששייך לומר בזה מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין שלא יקבלו האיסור עכת"ד בקיצור

ולפי דעתי אין לצדד היתר בזה ואבא על סדר דבריו מה שכתב להתיר משום דהריב"ש לא אסר יי"ש העשוי מיי"נ, אלא משום דאסור בהנאה לכך לא מהני שינוי מה שאין כן לדידן דסתם יינם מותר בהנאה כשנשתנה לדבר המותר שפיר מותר, והביא כן בשם שו"ת משכנות יעקב, הנה ספר הלז אין לפני דלדבריו תקשה על הרמ"א מה שהק' מעכת"ה האיך פסק הרמ"א כדברי הריב"ש דיי"ש שנעשה מיי"נ אסור כאיסור עצמו הא הרמ"א פסק דסתם יינם מותר בהנאה אלא על כרחך דהריב"ש לא בנה יסודו משום שהוא אסור בהנאה ואפרן אסור לכך משקה היוצא מהם הוא אסור, אלא משום דזיעת משקין הוי כמשקין עצמו כמו שהביא בתשובה ראיה לזה ממתניתין (דפ"ב מכשירין) דקתני מרחץ טמאה זיעתה טמאה וטהורה בכי יתן הבריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמת הבריכה טמאה וכן בפ"ה האשה שהיו ידיה טהורות ומגיסה בקדירה טמאה אם הזיעו ידי' טמאות הי' ידי' טמאות ומגיסה בקדרה טהורה אם הזיעו ידי' הקדרה טמאה, וכ"כ הרמב"ם (בפ"י מטומאת אוכלין) דכל העולה מן החמין משקה חשיב, וכן בחולין (דף ק"ט) בבריי' דטיפת חלב דקאמר רבי נראין דברי ר"י כשלא ניער ולא כסה, משמע דכל שכסה הקדירה הרי הוא כאלו נער אותה וזה מפני ההבל העולה מן הקדירה וכשהוא מכוסה ההבל מתפשט בכל החתיכות והטעם מערב בכולן כמו שאם ניער אותה ובלל כולן בתוך הרוטב

ובנידון דידן נמי גם כן המים היוצאים מן היין כיין עצמו הן ואסורים בהנאה עש"ה בריב"ש, אם כן מוכח מהראיות שהביא הריב"ש דלאו דוקא לענין איסור הנאה אמרינן כן אלא אף בשאר איסורים נמי אמרינן הזיעת משקה הוי כמשקה ואף באיסור אכילה אמרינן כן. וכן כתב הריב"ש להדיא (בס"ס רנ"ו) דאין לתלות ההיתר בהמים האלו בהיתר סתם יינם אלא הי' סבורין כיון דנשתנה היין ונהי' למים הותר ולא הסכמו להלכה כפי מה שכתבתי, והיינו משום דזיעת משקין הוי כמשקין הוא נמי באיסור אכילה כש"כ לעיל עש"ה

וכ"כ הרמ"א זה"ל יי"ש שעושין מי"נ אף על פי שאינו רק זיעה מן הנסך הרי הוא כאיסור עצמו והיינו מטעם שכתב הריב"ש דזיעת משקין הוי כמשקין וכן כתב הד"מ שם, א"כ אין נפ"מ בזה אם הוא איסור הנאה או איסור אכילה המשקין היוצא מהן הרי הוא כמוהו, וכ"כ בצ"צ בתשובה (סימן ע"ה) לאסור יי"ש הנעשה מחרצנים וזגים של עכו"ם דלא תימא כיון שאינו רק זיעה בעלמא משרי שרי קא משמע לן דאיסור גמור הוא דטעמו כעיקר, ואם כן אין חילוק בין הנעשה מיין או מחרצנים לעולם טעמו כעיקר, עיין שם היטב

ואף שהצמח צדק נמי מתיר סתם יינם בהנאה כמו שכתבו הפוסקים, אפ"ה בזה מחמיר משום דטעמו הוא כעיקר וזיעת משקה הוי כמשקה עצמו ואף באיסורי כילה אמרינן כן דאף ביי"ש הנעשה מסתם יינם אוסר הצ"צ, ועיין בד"מ (בסי' קכ"ג אות ד') שכתב אחר דברי הריב"ש הנ"ל וכן לעיל (בס"ס צ"ב) איסור זיעה כעיקר האיסור

ומה שכתב מעכת"ה עוד ראיה להתיר מדברי החת"ס שכתב להתיר השמנים שעושים משקדים של יי"נ משום דנשתנה לדבר ההיתר וה"נ נשתנה שנעשה חומץ מיי"ש מסתם יינם, וגם אין מרגישין בו שום טעם וריח ממשקה המשכר, הנה בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' ט"ו) רצה ג"כ השואל להתיר יי"ש הנעשה משמרי יין נסך משום דנשתנה, והביא ראיה לזה מדברי החת"ס הנ"ל שהתיר השמן הנעשה משקדים של יין נסך משום דנשתנה ונעשה דבר אחר, ודחה המהרש"ם דבריו והעלה הגם די"ל דדוקא באיסורי הנאה ל"ח שינוי דמ"מ הא נהנה כמש"כ רש"י בע"א (דף מ"ו ע"ב ד"ה אי) דאין שינוי באיסור הנאה, עיין שם היטב, משא"כ בסתם יינם שלנו דמותר בהנאה מהני שינוי כשנשתנה, מ"מ זה דוקא בשמן הנעשה מחרצנים שא"ב שום חריפות