דברי פנחס מח

אותו אודות הפסק שיצא מאתנו זה איזה שבועות בדו"ד שהי' בין חתנו ר' אברהם שעהנברום נ"י ובין ר' דוד פינקאס נ"י מטעמעשוואר ששניהם צריכין לישבע, ומקודם צריך ר' אברהם לישבע והוא יקבל בחרם מקודם שאינו מביאו לידי שבועות חנם כמבואר הדבר היטב בהפסק וע"ד שאל מעכת"ה נ"י באיזה מקום מחויב ליתן את השבועה בטעמעשוואר או במקום אחר שירצה התובע כי שמע שהרה"ג מטעמעשוואר נ"י אינו מסכים ומוחה שהשבועות יהיו בקהלתו, ע"ז השיב לו מעכת"ה שמקודם צריך לישבע במקומו ולילך אצל הרב מטעמ"ו נ"י שהוא רוצה לקיים הפסק אך אם לא יסכים שישבע במקומו אז נעיין בזה מה לעשות, כך אמר לי ר' חיים ליב נ"י בשמו וכעת בא אצלי ואמר לי היות שהי' אצל הרה"ג מטעמעשוואר נ"י עם ב' עדים וא"ל שהוא רוצה לקיים הפסק ולישבע שם במקומו, והרב אמר שאינו מניחו בשום אופן שתהי' השבועה במקומו וטעמו ונימוקו עמו אם יכולין לכופו שילך למק"א שירצה התובע שישבע או לא ובקש ממני שאכתוב חוו"ד למעכת"ה נ"י יען שמעכת"ה הי' החמש בהד"ת הלז, ומלאתי מבוקשו בזה, ואציע לפניו חוו"ד דעת תורה שר' אברהם אינו מחויב לילך ולישבע במקו"א רק במקומו שדרים השני בע"ד והעסק שלהם הי' שמה ויען שאין הדבר בזה מבואר היטב בש"ע רק בקיצור ע"כ אבאר הדבר היטב המקור מש"ס ופוסקים בזה אי"ה

גרסינן בכתובות דף פ"ה ע"א ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבא בר אביי אמר להו ההוא בע"ד תיתי ותישבע במתא [גירסת הב"ח במאתי] אפשר דמכספא ומודיא, אמרה להו כתבו לי זכייתא דכי משתבענא יהבי לי' וכו'. וכתב הרא"ש שם וא"ל בעל דין תיתי ותשבע לי במתא, פירוש שניהן הי' דרים בעיר אחת כשתחזור לעירנו תשבע לי אולי תתבייש מבני העיר ביודעין בדבר, אבל רע"א אין התובע יכול לכוף את הנתבע שילך במקום שהוא רוצה עכ"ל, והשיטה מקובצת שם הביא גירסא תיתי ותשבע במאתין שהי' שניהם מעיר אחרת ע"כ רוצה התובע שנשבע במקומם ויש גורסין במאתי ומפרשין שלא היו שניהם מעיר אחת והי' תובע מבקש שתלך ותשבע במקומו שהי' הלואה שם ותבייש יותר ולא תשבע, אבל הגירסא האחרת היא הנכונה יותר כי לפי גירסא זו נצטרך לומר שתובע יוליך לנתבע במקומו לישבע תלמידי רבינו יונה עכ"ל. וז"ל הריטב"א תיתי ותשבע לי במאתין הפירוש הנכון כי דרך הי' לשם שאם לא כן לא כל הימנו ואפי' אמר מלוה שלא אמרו עבד לוה לאיש מלוה אלא הענין הדין שהוא אומר נילך אחר ב"ד משום דרחמנא אמר צדק צדק תרדוף אחר בי"ד יפה, אבל אחר שחייבו המלוה שבועה לא כל הימנו של מלוה לומר שילך וישבע לי במקו"א וזה נראה לי ברור, עכ"ל, הביאו ג"כ השטמ"ק שם

ועיין בב"י חו"מ סי' פ"ז אות י"ג הביא בשם הריטב"א בתשובה ומה שכתבתי דלכתחילה יכול בעל דין לכוף את חבירו שישבע במקומו מההוא דפרק הכותב תיתי ותשבע במאתין ההיא דרך הי' לה לאותו מקום הא לא"ה אינו רשאי להטריחו ללכת לעיר אחרת לישבע אפי' מלוה ללוה עכ"ל. רבינו ירוחם כתב בשם הרא"ש ואין כופה אותו שישבע במקומו אלא כששניהם דרים בעיר אחת, והרמב"ן והרשב"א כתבו ואפי' אינם דרים בעיר אחת יכול לכופו למשביע שישבע לו בעירו, וכן נראה סברת רב אלפס, ונראה לי דוקא כשהי' עסק בעירו של משביע אז יתבייש מבני העיר עכ"ל. והב"ח שם כתב מדברי הרא"ש הנ"ל מבואר בדבריו דתרתי בעינן, חדא דדוקא כשהנתבע הי' לו דרך בלא"ה לאותו העיר שמבקש התובע שישבע לשם, ואידך דוקא שבני אותו העיר יודעים מאותו עסק ויתבייש מהם לישבע לשקר, הא לא"ה שלא הי' דרך לשם אפי' יודעים מאותו עסק או הי' לו דרך ואין יודעין אין כופין אותו לישבע בעיר שמבקש התובע שישבע לשם. ויש לתמוה על רבינו שלא הביא דברי הרא"ש הללו בספרו, גם ב"י לא הביא כי אם מ"ש הר' ירוחם בשם הרא"ש ולא הביא בשלימתו עכ"ל הב"ח. ועיין בהגהות מרדכי אות רצ"ג שכתב בהא דקאמר תיתי ותשבע במאתי דלמא מיכספא ומודית ההיא בע"ד קאמר הכי והיא נתרצית לו לישבע בעירו ועוד מאן לימא לן דאי אמר לי' לא משתבענא במתך כי אם כאן או בעיר אחרת דכפינן לה לישבע בעירו עש"ה, וכ"כ בתשובת מהר"ם הובא בתשובת מיימון סי' א' עש"ה

הגם שהר"ן בפרק הכותב כתב בהא דקאמר תיתי ותשבע לי במאתין דדינא הכי דמשתבע באתרי' דבעי מלוה הוא דוקא במלוה משום דמעיקרא נמי מצי למכפיי' למיזל לבית הועד משום דעבד לוה לאיש מלוה האי נמי משתבע במקום שרוצה המלוה, משא"כ כשצריך לישבע על תביעה שלא מחמת הלואה אף הר"ן מודה שהמלוה א"י למכפיי' שישבע במקום שירצה כיון דל"ש הטעם דעבד לוה לאיש מלוה, וכ"כ בשו"ת הרב אלשיך סי' קל"ט עש"ה, וכ"כ הכנה"ג בהגהות ב"י סי' פ"ד