דברי פנחס מו

שלו עכ"פ בר חיוב הוי דלכך בנדחה צריך להתענות, משא"כ בקטן דל"ה בר חיוב להתענות משום דהוי בעיקר התענית לאו בר חיוב משום שהי' קטן, וממילא כשנעשה בר מצוה בנדחה א"צ להתענות כיון דאתמול לא הי' בר חיוב כלל כמו כן מחלק מהר"ב הובא בטו"ז יו"ד סי' שצ"ו ס"ב גבי קטן שמת אביו ואמו ואפי' הגדיל תוך שבעה בטל ממנו כל אבילות דלא דמי לשמע שמועה קרובה ברגל לאחר הרגל מונה שבעה ושלשים, דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הוא גרים, אמנם הכא גברא לא הוי בר חיובא כלל כיון דקטן הי' בשעת מיתה ל"ה ראוי להתאבל ופטור דקטן הי' בשעת מיתה ל"ה ראוי להתאבל ופטור עולמית, אך אין דיחוי אצל מצות, והרא"ש חולק ותופס אותה סברא שיש לחלק בין גברא היכי דבר חיובא הוא ויומא דקגרם לקטן דבשעה שהי' לו להתאבל פטור מחמת קטנות פוקע מיני' חיוב דאבילות לעולם ודמי להא דאמר בפסחים דקטן שהגדיל בין שני פסחים דסבר ר"נ שני תשלומי דראשון וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני וכן נמי ליושבים על שמועה קרובה ז' ול' אינה מצוה בפני עצמה אלא תשלום לאבילות שהי' לו לעשות מיד הקבורה כשידע וכשלא ידע תקנו שיש לו תשלומין כל שלשים יום, והיכי דידע ולא נתחייב לא שייך בי' תשלומין מידי דהוי אחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני של חג דלא שייך בי' תשלומין ע"כ דברי הרא"ש

נמצא לפי"ז ספיקא דידן כשנעשה בר מצוה בנדחה אם מחויב להתענות תליא בפלוגתא הלז, ולפי חילוקו של הטו"ז והנה"כ שם ל"ש פלוגתא זו לכאן, יעש"ה, אך תליא אם דחוי אצל מצות, אלא לכאורה יש להביא ראי' כשהי' קטן ונעשה גדול אח"כ חייב דאין דחוי אצל מצות אמאי קאמר הש"ס חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דלמ"ד תשלומי דראשון מאן דלא חייב בראשון לא חזי נמי בשני אמאי לא קאמר השתא קטן ביום ראשון ונעשה גדול בשני למ"ד תשלומי דראשון פטור, אע"כ שיש לחלק בין שאין ראוי מחמת עצמו שהי' חיגר ובין שקטנותו גרם לו לא אמרי' כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני, כיון דאין חסרון בגופו כמ"ש הטו"א הנ"ל וכמו דאמרינן בגיטין דפ"ה דחוץ מקדושי קטן הוי שיור בגט משום דקטן מקרי בר הוי' כשיגדיל וממילא מקרי בר הוי' גם השתא, וכ"כ התוס' בגיטין דכ"ב ע"ב דקטן מקרי בר כריתות משום דכשיגדיל הוי בר כריתות השתא נמי בר כריתות מקרי עש"ה ובנוב"י מהד"ת אהע"ז סי' אמנם על סברא זו קשה מהא דאמרינן קטן שהגדיל בין שני פסחים למ"ד דתשלומי דראשון נינהו כיון דלא חזי בראשון לא חזי נמי בשני, ולפי"ז קשה אמאי לא קאמר הש"ס בחגיגה כשהי' קטן ביום ראשון ונעשה גדול ביום שני למ"ד תשלומי דראשון הוא ומאן דלא חזי בראשון לא חזי נמי בשני וצ"ע

וראיתי במנ"ח מצוה ת"צ שכתב ושוטה וקטן אין לנו קרא למעוטי רק הם פטורים מכל המצות דלאו בני דעה נינהו עיין בפרמ"ג או"ח בפתיחה כוללת שחקר דאפשר הם בני מצות רק למי יצוה עיי"ש, א"כ אפשר בשוטה וקטן ביום ראשון ונשתפה או נתגדל בתוך החג אפשר דחייבים בתשלומין כיון דאינ"ח הו"ל כנאנס ביום הראשון שיש להם תשלומין ה"נ בזה, וזה צ"ע ארוך ואכ"מ עכ"ד. ולפי דבריו קשה אמאי אמרינן בקטן כשהוגדל בין שני פסחים למ"ד דתשלומי דראשון פטור מפסח שני אמאי לא אמרינן כיון דקטן הי' בפסח ראשון הו"ל כנאנס בפסח ראשון דחייב בפסח שני כמו בגדול, אך זה ניחא דהמנחת חינוך כתב שם אח"כ דבגדול היכי שהי' פטור בראשון כגון שהי' חיגר אם הביא קרבן בשעת השהי' פטור לא נפטר וצריך להביא עוד כמו דקיי"ל אכל מצה בשעה שהי' שוטה לא נפטר מחיוב ואם נשתפה אח"כ חייב אך בקטן שחייב מדרבנן והביא בקטנותו אף שנתגדל אח"כ אפשר דפטור אף לפי דברינו דחייב בתשלומין ומצינו כיוצא בזה גבי פסח דקטן שהגדיל בין ב' פסחים דאם עשה בראשון נפטר משני, עש"ה

לפי"ז גבי קטן בפסח ראשון ל"ש לומר דהו"ל כנאנס בראשון דהא הי' יכול להביא בראשון, וממילא הי' פטור משני לכך בקטן שהגדיל בין שני פסחים ל"ח נאנס בראשון כיון שהי' יכול להביא ומה שלא הביא ל"ח כנאנס בראשון ואין תשלומין כיון דל"ה אונס ולא מזיד גבי קטן לכך פטור משני למ"ד תשלומי דראשון, נמצא לפי"ד הטו"א הנ"ל דקטן שנתגדל ביו"ט חייב להביא קרבן אף שהי' פטור בראשון משום דאונס פטורין הו"ל כנאנס בראשון דחייב בשני, א"כ קשה אמאי כתבו הפוסקים הנ"ל דקטן שהגדיל בתוך שבעה פטור מלהתאבל כיון דבשעה שהי' נתחייב להתאבל הי' קטן פקע מיני' דין אבילות כמו בקטן שהגדיל בין שני פסחים דפטור משני, ומאן דל"ח בראשון ל"ח נמי בשני כמ"ש הרא"ש הנ"ל, וצ"ל כמ"ש הטו"ז והכנה"ג בסי' שצ"ב הנ"ל דעיקר אבילות מתחיל מיד בשעת חימום וכיון שהי' פטור בשעת חימום ממילא אין לו תשלומין אח"כ ופטור לעולם.