דברי פנחס מה

ע"ב בד"ה נותר שלא בזמן נשרף בין ביום ובין בלילה שהקשו אמאי אמרי' גבי נותר ליתן בקר שני לשרפתו כיון דשלא בזמן הוא למה צריך להמתין עד הבוקר ישרפו במוצאי יו"ט, ותירצו כיון דלא אפשר לשרפו ביו"ט קבעי זמנו בבוקר שני עש"ה, וכן מבואר בש"ס מגילה דף ה' פורים שחל בשבת ערב שבת זמנם עייש"ה ברש"י ד"ה ע"ש זמנם, שכתב הואיל ותקנו להם חכמי ישראל לאחר כנה"ג להקדים משום דרבה הרי הוא לנו כיום וזמן הקבוע מתחלה לכל דבריו אעפ"י שהוא שלא בזמנן הוי כזמנן עש"ה, ה"נ כיון שחכמים קבעו תענית ט"ב שחל בשבת להיות נדחה ליום א' הוי לי' יום א' זמנו וממילא כשנעשה בר מצוה ביום א' הו"ל כזמנו לענין תענית

ועוד נראה דבי"ז תמוז שחל בשבת ונדחה ליום א' ל"ה שם דחוי' לתשלומי דשבת רק הוי זמנו אז כדאמרי' במגילה ד"ה ע"ב רבי בקש לעקור ט"ב ולא הודו לו חכמים וקאמר הש"ס שם דת"ב שחל בשבת הי' ודחוהו לאחר שבת, וקאמר הואיל ונדחה ידחה עיי"ש, ודקדק בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' ל"ג דהרי כשחל ט"ב בשבת חל גם י"ז בתמוז בשבת, וא"כ מ"ט לא בקש לומר בי"ז בתמוז כיון דאדחי אדחי, ותירץ דבי"ז בתמוז לא ס"ל כיון דאדחי אדחי, דהרי גם בי"ח בתמוז הוא בימי המצרים, משא"כ בט' באב משעבר היום ליכא אבל למ"ד מר"ח עד התענית, וע"כ אמר הואיל ואדחי אדחי עש"ה, ובשו"ת כת"ס או"ח סי' ק"א, נמצא לפי"ז מוכח דבי"ז בתמוז שחל בשבת ומתענין ביום א' ל"ה בתורת דחזי ותורת תשלומין דשבת רק כיון שהוא בימי המצרים

ומעתה נבא לבאר בט"ב שנדחה על יום א' ונעשה בר מצוה ביום א' אם מחויב להתענות. הנה בש"ס מגילה ד"ה ע"א קאמר הטעם דלכך ע"ב שחל בשבת מאחרין ולא מקדימין משום דאקדומי פרעניות לא מקדימין, והקשה הטו"א הא בש"ס תענית כ"ט קאמר ר"י אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתי אלא בעשירי מטעם שרובו של היכל נשרף בו, ורבנן אתחלתא דפרעניות עדיפא, והא כשחל ט"ב בשבת דא"א להתענות באתחלתא דפרעניות הא ודאי אפי' לרבנן עכ"פ ראוי לן לקבוע התענית בעשירי שרובו של היכל נשרף בו, ושמא משום דאמרי' התם בז' באב נכנסו נכרים להיכל וכו' הלכך אי לאו האי טעמא דאקדומי פרעניות לא מקדימין הי' לנו להקדים ביום ח' או ביום ז' מלאחר עש"ה, ועיין בתוס' מגילה ד"ה בהא דרבי בקש לעקור ט"ב, דהיינו רצה לעקרו מע' ולקבעו בי' משום דרובו של היכל נשרף בו עש"ה

נמצא לפי"ז במי שנעשה בר מצוה ביום י' באב ל"ש להקדים ולומר גבי' מקודם, א"כ הוי אצלו י' באב כזמנו ולא מתורת נדחה ובש"ע או"ח סי' תקנ"ד סי' ט' פסק המחבר בע"ב שחל בשבת מותר בכולן אפי' בתה"מ וכתב הרשב"א בתשו' סי' תק"כ הטעם משום דלגמרי עקרינן לעשירי ומתחלה הי' ראוי לקבעו בעשירי ולכך אינו נוהג בדברים שבצנעה הגם שרמ"א מחמיר בתה"מ מ"מ כשחל ליל טבילה בשבת זו טובלת כמש"כ המג"א באו"ח, ועיין בשו"ת כ"ס או"ח סי' ק"א שהאריך להוכיח שהעיקר כדברי המחבר שט"ב שחל בשבת מותר ללמוד דתשמיש גופי' הוא רק חומרא והבו דלא יוסף עלה, וכתב המג"א הטעם דכיון שנדחה ידחה ואין לו דין ט"ב רק עט"ב יעש"ה, ובשו"ת חת"ס או"ח סי' קנ"ו עש"ה, ולפי"ז מבואר דט"ב שחל בשבת הדין דתענית הוא רק בעשירי, וממילא כשנעשה אז בר מצוה מחויב להתענות בו מעיקר הדין

ומעתה נבא לבאר במי שנעשה בר מצוה בצום גדלי' אם מחויב להתענות כי תענית צ"ג הוא ג"כ נדחה מר"ה על צ"ג, הנה הטו"ז בר"ס תקמ"ט הביא דברי הב"י שהביא דברי רי"ו וז"ל: ג' בתשרי שבו נהרג גדלי' אמרי' בר"ה נהרג ונדחה תעניתו ליום חול, ולפי"ז הי' נראה דאם יש מילה בצ"ג דאין בעל הברית מתענה עד הלילה כמ"ש בסי' תקנ"ט בעל ברית אינו משלים בט"ב בשבת ונדחה ליום א' לפי שיו"ט שלו ה"נ נימא כן בצו"ג, ותי' דשאני התם דנראה לכל הדחוים בזמנינו דאנו רואים שעיקר התענית של ט"ב חל בשבת אלא שנדחה ע"כ נשתנה דינו, משא"כ בצו"ג דפעם הראשון דחוהו וגזרו להתענות ביום ג' לעולם חלה גזירה לעולם בשוה, ואין נראה לנו הדחי' עכ"ל, ועיין בבאה"ט שם שהביא ראי' לזה החילוק עש"ה

וממילא לפי"ז חייב להתענות בו במי שנעשה בר מצוה כיון דל"ה בתורת נדחה לכאורה יש לה"ר לזה לפי השיטות דבעל ברית א"צ להתענות עיין מג"א ר"ס קכ"ט, א"כ כשחל י"ז בתמוז או בט"ב שחל בשבת נימא ג"כ כיין שפטור מלהתענות בעיקר התענית והיינו אף אם חל בחול, א"כ כשחל בשבת ונדחה ליום א' דהוי תשלומי דשבת כיון שהוא ל"צ להתענות בעיקר התענית משום שהי' בעל ברית נימא דא"צ להתענות התענית ונדחה, אך יש לחלק בשלמא כשהוא א"צ להתענות משום דיו"ט