דברי פנחס קמג

כ"ז בקידושין אבל בנשאת לזר בודאי צריך לגרש תחלה ואח"כ לחלוץ משום דזו"ז הוי כאן כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה יעיי"ש

הנה מבואר עכ"פ דהכנ"י שהוא מחמיר ביותר מ"מ בקידש לבד מיקל וראייתו מהב"ש, וא"כ להחת"ס אין ראי' לכאורה דהא שפיר אפשר שחלץ בלי גירושין תחלה ע"י הפרשה. אבל לע"ד ברור דזה גופא טעמו של החת"ס זי"ע שהתיר בהפרשה אע"ג דאפילו היה בעלה במדה"י ג"כ גזרו, מ"מ בזה שוב תרתי ל"ג כמ"ש הכנ"י בקידש דבזה דברי הכנ"י נכונים דהא דמחשיב גם איסור הבחנה לאינו עולה ליבום אע"ג דבדיעבד מהני הוא בודאי רק דרבנן ולהכי מתירים כל היכא דא"א דהוי כמו דיעבד ויעיין ב"מ בתשובה א' בס' צלעות הבית. ודברי הכנ"י שמודה דבקידש י"ל דלא בעי גט ומ"מ ס"ל דבנשאה לא מהני הפרשה אלא דצריך גט תחלה משום איסור הבחנה המה תמוהים לע"ד. ואין להקשות גם עתה על החת"ס כיון דמהני הפרשה משום דתרתי ל"ג

א"כ קשה ג"כ דאם יבוא אלי' ויאמר דלא מיעברא הלא מותרת להיבם, זה ליתא, לפמ"ש הבי"מ שם בתשו' דהפירוש בגמרא רק דלא נימא ממנ"פ אי מעוברת היא א"צ חליצה ואם לאו הרי בת יבום הוא ע"ז אמר הש"ס דאפילו אתי אליהו ואמר לא מיעברא הלא גם בקטנה גזרו, אבל אם היא זקוקה ליבם בודאי והספק אם נתעברה בכה"ג הלא גזרו כיון דאיכא רק חדא גזירה ומאי איכפת לן דאם יבוא אליהו כמובן. ומטעם זה גם כן נסתר מש"כ למעלה דממקומו מוכרע הוא דלא כאשר עלה על דעת מעלתו לדמות דבר זה להא דהוחלפו דאל"כ תקשי אפילו בנשואה ובראוי' לילד ג"כ אין מקום לדברי החת"ס כמו שהעיר מעכ"ת, ולהנ"ל אין הוכחה. אבל מ"מ בהא נחתינן דודאי כל היכא דלא הוי רק מצד גזירה להחת"ס תרתי ל"ג וקם דינו של מעכ"ת בזקנה ג"כ, אבל לא מטעמי'

אמנם מה שכתב מעכ"ת להקשות על דינו של החת"ס זצוק"ל דזה אינו בכלל כל שאינו עולה ליבום וכו' מדברי הרשב"א ריש יבמות דהוי איסור מחמת ד"א, זה בודאי צ"ע, וכן הקשיתי גם אני בשנת תר"ן כשבא מעשה כזו לפנינו וכן כתבתי בתשו' אשר מסרתי ליד הרב מדעברעצין נ"י, ודברי החת"ס שם צע"ג ג"כ במ"ש דכדברי הבי"מ ממקומו מוכרע ביבמות מ"א ע"ב אי אתי אלי' ואמר לא מיעברא וכו' דאפילו קטנה וכו' הלא זה לא הוי אלא גזירה דרבנן מטעם מעוברת ומניקת חבירו וגזרו בלא פלוג ואפ"ה מיקרי אינו עולה ליבום עכ"ל, והוא תמוה דהא כתבו התוס' שם דבזה אפי' ר"י דפליג במ"ח ול"ג בקטנה מודה משום גזירה אטו אם יכולה להתעבר והוי חשש איסור אשת אח שלא במקום מצוה ולא הוי כאיסור א"א דדבר אחר גרם לה, וגם זה תמהתי אז

ונחזור לדברי החת"ס במ"ש דצריך להמתין ג"ח קודם החליצה דנהי דיש לפקפק דהוי כאיסור ד"א גרם לה וכאן לא הוי רק איסור דרבנן י"ל דגם הרמב"ן שמסופק בדבר כמה שסיים הרשב"א בזה מודה, מ"מ בודאי לא נעשה מעשה לכתחילה נגד דבריו ודברי הכנ"י משום זה כל היכא דאפשר, ואם לא אפשר ויש לחוש דעי"ז לא יבואו לידי חליצה כלל וע"כ יוציאנה ותתעגן במקום דהיתה מותרת להשאר תחתיו מדינא בודאי דלא נחוש בלא"ה כמובן

ואני קראתי אז את הבעל ואמר לי שימתין צ"ב יום רק שלא יכבידו עליו יותר מדאי ולא יביאוהו לידי נסיון שיהי' מוכרח ח"ו לבעט, אלו דבריו אלי. ועפי"ז כתבתי להרה"ג מדעברעצין נ"י שיאמר שצריך להמתין צ"ב יום ויקרקשו היבם לכשיבוא בזוזי שיהי' מוכן לאחר צ"ב יום לחלוץ. אמנם אתמול קבלתי מכתב מהרב נ"י ששם ממאנים להמתין צ"ב יום וכי היבם המומר לא ירצה לבוא ליום מועד בשום אופן, וגם יש לחוש שילכו אצל רב מנעאלאגען אודות חליצה, ואצל הרב משט"ק דשם כבר היו ולא נענה להם, ושלחתי מיד אחר האדון זאנעווירטה ואמרו לי שהלך לדעברעצין ובראותי כן שלחתי ט"ג להרב מדעברעצין נ"י שאני מסכים שיחלוץ היבם בלי המתנה, וכתבתי לו אח"כ בארוכה טעם ההיתר הן מטעם הנ"ל וגם מאחר שנודענו בבירור מסיפורי דברים של הבעל במסל"ת, וגם הרב הנ"ל כתב לי שאמרו גם שם האנשים והאשה כן אלא שלדבריהם אין ליתן אימון, שלא נתיחד עמה כלל ולא היה אפילו יחוד הראוי' לביאה כלל, ואם כן הוא לע"ד אין לדונם אלא כקידש לבד דבשוגג אין מוציאין. דהנה הב"ש בסק"ז כתב דהא דכתב המחבר