דברי פנחס קלה

במתני' המקדש בערלה אינה מקודשת ואי משום דאסור ליהנות מאיסור הנאה הא מצות לאו לה"נ, ועכצ"ל כיון דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה ל"א מצללה"נ כנ"ל, וא"כ קשה הא בכל מצות דאמרי' בהו לאו ליהנות נתנו האיכא הנאת הגוף שכר עוה"ב ועכצ"ל דשכר עוה"ב כיון שאינו מקבל מיד ל"ח הנאה ואמאי בקבלת התורה לא בעיתו שכרן לעוה"ב, ואפ"ה ל"ח ע"מ לקבל פרס ולכך הי' להם טענת מודעא כיון דאינו נותן השכר מיד הו"ל כתלוהו ויהיב ואמאי לא בקשו שכר עוה"ב בקבלת התורה ודו"ק היטב כי נכון הוא

סימן ל"ד

קידושין ע"ג ע"א דרש ר' זירא במחוזא גר מותר בממזרת רגמוהו כ"ע באתרוגייהו, עיין במקנה ובאו"ח שעמדו אמאי רגמוהו דוקא באתרוג עש"ה, ובתשו' מהרי"א סי' קצ"ה ואמרתי ליישב בדרך חידוד דבזה רצו לסתור דבריו שאמר גר מותר בממזרת, דהנה הרמב"ם פסק דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, והק' עליו הרשב"א למה כ' רחמנא ספק ממזר מותר, כיון דבלא"ה שרי כל ספק, ותי' בשו"ת מהרי"ט יו"ד סי' ב' דגבי ממזר שריא רחמנא לגמרי שיהיה בתורת ודאי ולא בתורת ספק ונפ"מ שיהיה מותר בבת ישראל ובממזרת בבת אחת אע"ג דהוי תרתי דסתרי עייש"ה

והקשה השב שמעתתא שמ' א' א"כ אמאי אמרי' בקידושין דף ע"ג למ"ד גר מותר בממזרת דהיינו לר' יוסי צריך תרי קראי חד למשרי ממזר בשתוקית וחד למשרי שתוקי בישראל וקהל גרים לא איקרי קהל, הא לד' מהרי"ט מחד קרא נפקא תרווייהו דהא חדא בלא"ה שרי מכח ספיקא לקולא, ותירץ דר' יוסי דסובר דגר נושא ממזרת לטעמי' דס"ל בכריתות דל"ב חתיכה אחת מב' חתיכות ולא בעינן איקבע איסורא וממילא סובר דספק אסור מה"ת ושפיר צריך תרי קרא למשרי תרווייהו עכת"ד. נמצא לפי"ז דר"ז דדריש דגר מותר בממזרת כר' יוסי סובר דספק דאורייתא מה"ת לחומרא, ובסוכה מ"א ע"ב איתא ולקחתם לכם, לקיחה ביד כל או"א, לכם להוציא את השאול ואת הגזול, מכאן אמרו חכמים אין אדם יוצא יד"ח בלולבו של חבירו אא"כ נתנו לו במתנה, ותוס' שם כ' ובאתרוג השותפין נמי לא נפיק כדמוכח בב"ב דף קל"ז גבי אחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית ולא חשוב שלו כיון דאין מיוחד לו אלא כשאול הוי ואינו יוצא בו ומה שנהגו הקהל לקנות אתרוג בשותפות מלמדין אותן שיהי' כולן נותן לכל או"א חלקו עמ"ל, ויש לסמוך דכיון דקנאוהו ע"מ לצאת בו ואע"ג דלא פירשו סתמא דמלתא כאלו פרשו כיון דבענין אחר אין יכולין לצאת בו

ובתשובת הרשב"א סי' ת"ו כתב מה שנוהגין ליקח אתרוג ממעות הקהל לצורך הקהל הודיענו הואיל ואינו יכול לאכלו אינו יכול לצאת בו ואפי' נאמר דהו"ל כאלו כל הקהל כאחד גמרו בלב לתתו במתנה עמ"ל למי שרוצה לצאת בו כל שלא אמרו בפה הו"ל דברים שבלב, והשיב ע"ז הרשב"א וגדולה מזו אני סבור שכל שלקחו אותו לצאת בו הציבור יוצאין בו כל או"א דכל שאין בו דין חלוקה אמרינן בי' יש ברירה ובאותו שעה שהוא נוטלו הרי הוא כשלו ואפי' בע"כ של חבירו כדאמרינן בנדרים ר"פ השותפין דאפי' מאן דל"ל ברירה בדאורייתא מ"מ בשותפין שנדרו הנאה זמ"ז מותרין ליכנס כ"א לתוך שלו בחצר שאין בו דין חלוקה דהרי הוא כאלו התנו כל שאתה משתמש בו הרי הוא שלך וכשאשתמש בו הרי הוא כשלי עש"ה, הובא בהה"מ פ"ח מלולב הי"א וכ' דע"ז סמכו בהרבה מקומות שהקהל קונין אתרוג ע"ש, ובריטב"א סוכה מ"א וכ"פ בטור ושו"ע או"ח סי' תרנ"ח וכ' המג"א ס"ק י' דהטעם הוא משום ברירה, ובפמ"ג בא"א ססק"י וסקי"ב כ' דזה דוקא בדיעבד עש"ה. והנה החת"ס בחי' לפ' לוה"ג דף מ"א הק' ע"ז דאע"ג דמבורר שזהו חלקו המגיעו שעה זו מ"מ אינו אלא קנין פירות, אבל הגוף לעולם משועבד כמ"ש הר"ן בנדרים בר"פ השותפין וא"כ האיך יי"ח אתרוג כיון דאין ברירה

ולענ"ד ליישב עפימ"ש התוס' יו"ט פסחים מ"ב דהא דאמרינן בדאורייתא אין ברירה זה עצמו חומרת חכמים להחמיר בשל תורה אבל מה"ת יש ברירה לכך בשעת הדחק סמכינן אברירה אף בדאורייתא עי"ש. א"כ ה"נ הא דמותרין באתרוג השותפין זה דוקא בשעת הדחק דחשיב כדיעבד כמג"א ופמ"ג וכתוי"ט הנ"ל, והנה האו"ח בפסחים דף פ"ח הק' על