דברי פנחס קלד

גדולי הדור, והוא שאל האי מינא את ר"מ אנת מרי' דמתניתין אימא לי טעמא דערלה ואימא לי בשעה דקבילתן אורייתא אמאי לא בעיתו שכרכן לעוה"ב עכ"ל, והוא פלאי דמאי שייכות הני תרי שאלות להדדי ע"ש

וכראותי זאת אמרתי בחפזי דיש ליישב בדרך קצרה לנכון דשפיר מישך שייכי הני תרי שאלות, דגרסי' במתניתין קידושין דף נ"ו ע"ב המקדש בערלה ובשאר איסורי הנאה אינה מקודשת עיי"ש, וכתבו התוס' בע"א דף ס"ב בד"ה בדמיהן מקודשת לאו משום דלית בי' שו"פ דהא חזי ליהנות שלא כדרך הנאתן או באפרן אלא משום דאסור מה"ת ליהנות בהם עייש"ה

והקשה בהגהות מל"מ בפ"ה מאישות אמאי אסור לקדש בערלה הא בקידושי אשה מצוה קעביד כמ"ש הר"ן בתשובה ומצות לאו ללה"נ עיי"ש, ותירץ האבני מילואים באה"ע סי' כ"ח סק"ס ובתשובתו סי' כ"א דאע"ג דאמרינן מצוה ללה"נ מ"מ אסור לקדש בערלה משום דמתהני גופי' בהדי מצוה אסור כמ"ש הר"ן בנדרים דף ט"ו גבי קונם הנאת תשמישך עלי דל"א מצללה"נ משום דמתהני גופי' בהדי קיום מצוה הנאה מקרי ה"נ חשיב הנאת הגוף במה שנעשית קנינו ומשתעבדא לי' בהדי מצות קידושין, אולם הביא שם דהרשב"א בנדרים חולק ע"ז וסובר דגם בהנאת הגוף בהדי מצוה אמרינן מצות ללה"נ. אך הקשה דדברי הרשב"א סותרים אהדדי דבסוכה דף ל"א בהא דקאמר רבא מצות ללה"נ כתב הרשב"א ואע"ג דמתהני בעשיית המצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב ל"ח נהנה מאיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור אבל כל שאינו נהנה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריווח ממקום אחר לא חשיב הנאה עיי"ש, ונראה שסותר למ"ש בחידושיו בנדרים דלפי דבריו שם דגם בהנאת הגוף בהדי מצוה אמרינן מצות ללה"נ א"כ אין צריך לחלוקו בין הנאה לגורם הנאה, דהא אע"ג דמתהני שכר בעוה"ב מ"מ אף בהנאת הגוף אמרינן מצות ללה"נ עיי"ש באב"מ

אך זה ל"ק דהרשב"א לסוכה הם מהריטב"א כמש"כ בשם הגדולים באות הריטב"א עיי"ש, והריטב"א לשיטתו דסובר כהר"ן בנדרים דבהנאות הגוף ל"א מצוה לאו לה"נ דתירץ שם ג"כ כהר"ן גבי קונם הנאות תשמישך עלי' לכך ל"ח בכלל מצללה"נ משום דמתהני גופו בהדי מצוה כמו שהביא בשמו הנמוק"י בנדרים דף ט"ו ע"ש. וכיון שסובר כשיטת הר"ן דבהנאות הגוף ל"א מצות ללה"נ לכך שפיר הוצרך הריטב"א בסוכה לתרץ דשכר עוה"ב ל"ח הנאה כיון שבא לו הריוח ממק"א, וכן בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ק"ח הביא ג"כ קו' זו מהריטב"א לסוכה והסביר שזו דברי הריטב"א, לכך שכר עוה"ב לא חשיב הנאה כיון דהוא דבר שלא בא מיד אלא לאח"ז, והנאה לא חשיב רק בדבר שיש לו הנאה מיד עייש"ה, והבאתי ראי' לחילוק זה בין הנאה הבאה מיד ובין הנאה הבאה לו לאח"ז, מהא דפסקינן בשו"ע חו"מ סי' ר"ה דתלוהו ויהיב ל"ה מתנה ותלוהו וזבין זבינא זבינא, והביא הרמ"א שם בשם איזה פוסקים דהא דאמרינן דתלוי' וזבין זבינא זבינא משום דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני, זה דוקא כשמקבל המעות מיד גמר ומקנה אבל כשנתן לו שער חוב ע"ז ואח"כ נתן לו המעות כיון דבשעת מכירה לא קיבל המעות מזומנים הוי כתלוי' ויהיב דלא מהני עיי"ש בסמ"ע סק"ה, אלמא דיש חילוק היכי דיש לו הנאה מיד ובין היכא דבא לו הנאה לאח"ז ל"ח הנאה, וה"ה שכר עוה"ב כיון דאינו מקבל מיד רק לאח"ז מכח זה לא חשיב נהנה מן המצוה ושפיר אמרינן מצות ללה"נ כמש"כ הכ"ס הנ"ל

ובשבת דף פ"ח ע"א אמרינן ויתיצבו בתחתית ההר וכו' מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב וכו', אראב"י מכאן מודעא רבה לאורייתא עיי"ש, ובמל"מ בפ"י מהל' מכירה עייש"ה, והקשו המפרשים דמאי שייך מודעה רבא לאורייתא הא קיי"ל דתלוהו וזבין זבינא זבינא, וה"נ הוי תלוהו וזבין כשמקיים המצוה יש להם שכר, ותירץ הפלא"ה בכתובות דף ח' דלכך ל"ה תלוהו וזבין דנתינת התורה הי' שלא עמלק"פ דישראל אמרו נעשה ונשמע ע"מ לקבל פרס והקב"ה כפה אותם שיקבלו ע"מ שלא לקבל פרס הו"ל כאלו כפה אותם ליתן מתנה ותלוהו ויהיב ל"מ לכך שפיר יש להם טענת מודעא עש"ה ובשו"ת בית אפרים בהקדמה לאהע"ז עיי"ש

ומעתה נבוא לפרש הפליאה דלכאורה צריך להבין שאלת המין לר"מ דאמאי לא בקשו שכר עוה"ב בקבלת התורה הא אם בקשו שכר עוה"ב הו"ל תלוהו וזבין ולא הי' להם טענת מודעא וגם כפה אותם שיקבלו שלא ע"מ לקבל פרס כמ"ש הפלא"ה, ולזה הקדים ושאל לר"מ אנת הוא מרי' דמתניתין דסתם מתניתין ר' מאיר אימא לי טעמא דערלה אמאי קתני