דברי פנחס קלג

חבירו במצוה מבואר בפוסקים או מצד ערבות כמש"כ רש"י בר"ה כ"ט, והרא"ש בברכות כ', או מטעם שליחות כמש"כ הב"ח באו"ח סי' תל"ד. והפמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת ח"א אות ע"ז הביא בשם שו"ת סמא דחייא או"ח סי' י"ג וי"ד דבדרבנן ל"ש ערבות, והא דאחד מוציא את חבירו במצות דרבנן הוא מטעם שליחות עיי"ש, ועפי"ז הקשה הפמ"ג שם בח"ב אות כ"ח א"כ קטן דלאו בר שליחות הוא אמאי באכל האב שיעורא דרבנן מוציא בן לאביו כמש"כ המחבר בסי' קפ"ו וגם ערבות ל"ש בקטן כ"ש דעיקר הוא מטעם שליחות, ותירץ דשומע כעונה כמש"כ התוס' בברכות כ"א גבי בעל קרי עיי"ש

והנה הטו"א מגילה י"ט הקשה אמאי אין חש"ו מוציאין אחרים הא הרהור כדיבור דמי והא אפי' בשומע מן המחוייב א"א לו לצאת אא"כ נוטה אזניו ושומע מה שזה מוציא מפיו, וא"כ בכה"ג בשומע מאינו מחויב בדבר מאי היי דל מכאן קריאה זו אפ"ה יוצא ע"י הרהור דנפשי', ותירץ דבמגילה לכו"ע ל"א הרהור כדיבור דמי דבעי זכירה בפה כמבואר לעיל דף י"ח ע"ש. ולפי"ז קשה אמאי ר' יהודה מכשיר בקטן בקריאת המגילה להוציא אחרים י"ח הא קטן לאו בר שליחות היא כקושי' הפמ"ג הנ"ל וא"ל כתירוצו מטעם הרהור כדיבור דמי הא במגילה נא אמרי' הרהור כד"ד כמש"כ הטו"א הנ"ל והוא קו' נכונה לענ"ד

ונראה ליישב בדרך נכון, דרש"י בב"מ דף ע"א ע"ב כתב דהא דאין שליחות לקטן ילפינן מתרומה דכתיב איש אשר ידבנו לבו פרע לקטן עיי"ש, וכן נראה מד' התוס' בגיטין ס"ד ע"ב ד"ה שאני ותוס' כתובות י"א גבי גר קטן מבואר בפ"א דתרומות מ"ב קטן שלא הביא ב' שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה, ור' יוסי אומר אם עד שלא בא לעונת הנדרים אין תרומתו תרומה משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה, וכ' הרע"ב בד"ה רי"א תרומתו תרומה היינו בדיעבד דלי"ל לר' יהודה הך דרשא מאת כל איש פרע לקטן, והתוס' יו"ט ד"ה קטן כ' דהכא מיירי בקטן שהגיע לחינוך כמו במגילה עיי"ש, נמצא לפי"ז לר"י דסובר בקטן שהגיע לחינוך תרומתו תרומה ממילא יכול להיות שליח ושפיר מכשיר ר"י לשיטתו הכא בקטן בקריאת המגילה להוציא אחרים כיון דיכול להיות שליח לר"י, והת"ק דפליג על ר"י הוא ר' יוסי כמבואר בגמ' ור' יוסי לשיטתו דסובר דקטן שהגיע לחינוך אינו יכול להפריש תרומה, ממילא אינו יכול להיות שליח שפיר סובר ה"נ דאינו יכול להוציא אחרים בקריאת המגילה משום דאין שליחות לקטן כמש"כ הפמ"ג הנ"ל ומיושב לנכון קושית התוספות. ועפי"ז מיושב היטב קושי' המג"א הנ"ל על הב"י אמאי בנ"ח קטן שהגיע לחינוך יכול להוציא אחרים ולא במגילה, ולהנ"ל ניחא דמגילה שאני כיון דבה הרהור לאו כדיבור דמי שפיר אינו יכול להוציא אחרים משום דאין שליחות לקטן כקושי' הפמ"ג, ונכון הוא

ועפי"ז אמרתי דבר נחמד בר"ה כ"ח ע"ב דפריך הש"ס שם למ"ד מצות אצ"כ מהי' עובר אחורי בה"כ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ומשני לא לשמוע, והא שמע קסבר חמור בעלמא הוא והק' בטו"א התינח בתק"ש איכא למימר כסבור חמור בעלמא הוא, אבל קול מגילה דעלה נמי קאי האי אם כיון לבו מאי איכא למימר, דהכא ל"ל קסבר חמור הוא על קול אדם והניח בצ"ע. ולהנ"ל ניחא דלכאורה קשה מאי פריך מהכא למ"ד אצ"כ הא י"ל דהכא שאני, לכך צריך לכווין לצאת בשמיעה זו משום דהא הטעם דא' מוציא את חבירו הוא מצד שליחות ושלא מדעתו אינו יכול להיות שלוחו כמבואר בב"מ י"ב דילפינן מתרומה שלוחכם לדעתכם, וא"כ כשאינו מכוין למצוה כלל אינו יכול להיות שלוחו, עיין בר"ן והוא קושי' נכונה

אך זה ניחא דבמצוה דאורייתא שפיר י"ל שהוא נמי מטעם ערבות ושפיר פריך הש"ס מתק"ש שהוא דאורייתא אמאי צריך לכוון לצאת אי מצוה אצ"כ. ולפי"ז מיישב לנכון קושי' הטו"א דאכתי נשאר קושי' הגמ' ממקרא מגילה, ולפי"ז ניחא דמגילה הוא דרבנן ובדרבנן ל"ש ערבות וע"כ הוא רק מטעם שליחות כמש"כ הפמ"ג הנ"ל בשם סמא דחיי שפיר צריך השומע לכוין לצאת, דאל"כ אינו יכול להיות שלוחו שלא מדעתו כנ"ל, ודו"ק היטב כי הוא עצה עמוקה ב"ה

סימן ל"ג

באור חדש בקידושין דף ט"ז ע"ב בד"ה בפיסקא וחשב"ע, הביא מדרש פליאה מה שעמדו עלי'