דברי פנחס קלא

ונראה לישב, דלכאורה קשה, האיך התמורה קריבה הא יש לחוש שמא ישאל על עיקר ההקדש, ויהיה התמורה חולין שנשחטו בעזרה, והאיך מספיקא קמעייל חולין בעזרה, עי' בתוס' גיטין (דכ"ח ע"ב) ובט"ג שם, ובפרט הכא יש לחוש, שבודאי ישאל על עיקר ההקדש, מכח העונש של התמורה, כדי שלא ילקה כמ"ש הטו"ז (ביו"ד סי' שכ"ג) ובנה"כ שם, וע"כ צ"ל דאוקמא אחזקה, דכמו שלא שאל עד עכשיו לא ישאל אח"כ, משא"כ כשחל ע"פ בשבת, א"י להקריב התמורה בשבת, דחיישינן שמא ישאל אח"כ על עיקר ק"פ, ומתעקר נמי התמורה, כדי שלא ילקה על התמורה, ונמצא הכהנים חללו שבת בעבודתה, והכא ל"ש אוקמא אחזקה, דהא בשבת לא יכול לישאל, ומיושב קושי' התו"י

סימן ל'

תוספתא סוף יומא טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה, נבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה, והעירו כולם הלא נבילה קיל מתרומה ואמאי מאכילין אותו תרומה

ונראה לישב עפי"מ שהעלה בשו"ת נוב"י מהדו"ק או"ח סי' ל"ו דטבל שלא ראה פני הבית לפני יו"כ ונעשה טבל ביו"כ, וכן תרומה שנתרמה ביו"כ, אין איסור טבל ותרומה חלין על איסור יו"כ אבל איסור נבילה חל על איסור יו"כ, וא"כ עכצ"ל דמה ששנינו טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה משום שטבל חמור, זהו דוקא בטבל הטבול מאתמול, ובנוב"י שם בהג"ה הרגיש די"ל דטבל מקרי איסור מוסיף לגבי יו"כ משום דטבל אסור בהנאה של כילוי מה"ת, ובמל"מ פ"ב הל' תרומות כתב בשם הר"ש דתרומה אסור בהנאה של כילוי רק מדרבנן, א"כ אפילו אם נאמר דאיסור טבל חל על יו"כ מטעם דהוי איסור מוסיף לענין הנאה של כילוי, מ"מ תרומה שנתרמה ביו"כ לא חל על איסור יו"כ כיון דבתרומה ליכא מוסיף, ולפי"ז י"ל דהתוספתא מיירי בטבל ותרומה שנתרמה ביו"כ דאז נבילה חמירא מתרומה כמ"ש הנוב"י הנ"ל, ולכך מאכילין אותו תרומה

ולכאורה יש להבין דברי הנוב"י הנ"ל דאיך משכחת תרומה שנתרמה ביו"כ הלא ל"ה שיריים ניכרים, כיון דגם אחר שנתרמה אסור לאכול החולין מכח איסור דיו"כ וכמ"ש כה"ג בפסחים ל"ג בתרומת חמץ, ונראה לומר דהוי שיריים ניכרים לענין הניה של כילוי דטבל אסור מה"ת ובתרומה מותר מה"ת, ועוד י"ל דהוי שיריים ניכרים לענין קטן דמותר ליתן לקטן החולין, משא"כ טבל אסור מה"ת ליתן בידים לקטן כמ"ש הנוב"י והפרמ"ג או"ח סי' שס"ג, אבל ביו"כ מבואר בעירובין ל': מערבין לגדול ביו"כ הואיל וראוי לקטן

ואגב אמרתי לתרץ מה שהעירו האחרונים בהא דמבואר במשנה ירושלמי חלה פ"א מ"ט החלה והתרומה חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורים לזרים והיינו בח"ש ודוקא לר' יוחנן דס"ל ח"ש אסור מה"ת אבל לר"ל מותר דס"ל ח"ש מותר מה"ת כמבואר ברע"ב ור"ש שם, והקשו מירושלמי תרומות פ"ו דמודה ר"ל באיסוה"נ דח"ש אסור מה"ת, והרי תרומה אסור בהנאה של כילוי עיין מזה בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' י"ב

ונראה לחלק דדוקא באכילה ס"ל לר"ל דח"ש אסור רק מדרבנן אבל בשתי' י"ל דמודה דגם ח"ש אסור מה"ת לפימ"ש בשו"ת בי"צ או"ח סי' ס"ד דלכך מודה ר"ל בח"ש של איסה"נ דאסור מה"ת כירושלמי הנ"ל לפי דהטעם דחזי לאצטרופי יש לומר באותו חצי זית עצמו דיקיאו ויחזור ויאכלנו, וזהו רק לר"י דס"ל הנאת גרונו אסרה תורה ולא לר"ל דס"ל הנאת מעיו בעינן, והתינח בשאר איסורים אבל באיסורי הנאה גם ר"ל מודה דהנאת גרונו הוי הנאה דכי יכחיש החוש, שוב גם ר"ל ס"ל דאם הקיאו וחזר ואכלו חייב משום הנאה, ומשו"ה מודה ר"ל דח"ש אסור מה"ת באיסה"נ יע"ש

וא"כ לפמ"ש בשו"ת כתב סופר או"ח סי' קי"ז בשם אביו החת"ס זצ"ל דאע"ג דר"ל ס"ל הנאת מיעיו בעינן, מ"מ בשתי' גם ר"ל מודה דחייב על הנאת גרונו וכמ"ש בגמ' סוכה מ"ט כי שבע איניש חמרא מגרונו שבע, יעש"ה בפרש"י ז"ל, ולפי"ז שייך שפיר בשתי' דחזי לאצטרופי ע"י שיקיאו ויחזור וישתה כמו לר"י באכילה, וע"כ בשתי' אפילו לר"ל ח"ש אסור מה"ת, וא"כ שפיר י"ל דהא דקתני התרומה אסורה לזרים בח"ש גם לר"ל מיירי במשקה דתרומה, ואגב