דברי פנחס קכו

ומשני דגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא ל"ב בעלים עשיי"ה ולפי חילוק התוס' הנ"ל הדרא קושית הש"ס לדוכתה בעולה מנ"ל דמצי משוי שליח ומאצטריך גבי פרו של אהרן לא מוכח כי אם חטאת דוקא דומיא דפרו של אהרן ועיין בפנ"י ובשו"ת פנים מאירות בחידושיו לקידושין ובאו"ח שעמדו בזה והפנ"י מתרץ דהתם קאי הש"ס לענין היקש וסמך ושחט שפיר משני דאי ס"ד דהיקשא וסמך ושחט מהני לענין בעלים א"כ אמאי אצטריך לכתוב בפרו של אהרן תפ"ל מהיקשא ואין משיבין על ההיקש משא"כ התוס' כאן לא הקשו מהיקשא אלא מסברא על זה שפיר מתרצו דיש סברא לחלק בין חטאת לעולה עיי"ש, אמנם אכתי קשה כיון דחזינן לר"ש דסובר דמהיקש סמיכה לשחיטה ילפינן שליחות בעלמא מדגלי רחמנא בפרו של אהרן דבעינן בעלים מכלל דבעלמא לא בעי' בעלים ואין חילוק בין חטאת לעולה משום דאין משיבין על ההיקש אמאי לא ילפינן נמי לדידן שליחות מפרו של אהרן כמו לר"ש

אך אמרתי לישב בדרך נכון דלר"ש לשיטתו שפיר יכול ללמוד שליחות מפרו של אהרן ולא לדידן, ונקדים דברי תוס' חגיגה דף ע"ז ע"ב בד"ה דבר אל בני ישראל וסמך התמוהים מאד שכתבו וכן ליכא למילף שחיטה בבעלים דומיא דסמיכא דההוא הקישא לא הוי אלא מדרבנן עיי"ש והוא פלאי דזהו קושית הש"ס במנחות הנ"ל דנימא דמה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים ומשני דגלי קרא בפרו של אהרן ושחט החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעינן בעלים וא"כ קושית התוס' היא קושית הש"ס והגמר' משני שפיר על זה ומאי דוחקא לאוקמא דהאי הקישא אינו אלא מדרבנן ועיין בפנים מאירות בהקדמה לב"ק שהניח בצ"ע וגם הט"א במקומו כתב דאיזה תלמוד טועה כתב זאת

ואמרתי לישב בדרך נכון והוא קרוב לאמת לפענ"ד דכבר כתבו המפורשים דמה שכתבו התוס' דהאי הקישא אינו אלא מדרבנן היינו שסמכו עצמם מדברי הש"ס בזבחים דף ל"ב דמרבינן שם מקרא והך ריבוי דשחיטה כשרה בטמאים ופריך הש"ס ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ומשני מדרבנן עיי"ש כיון דחזינן דאין להקיש סמיכה לשחיטה לענין טמאים ה"ה נמי אין להקיש שחיטה בבעלים דומיא הסמיכה דהאי הקישא אינו אלא מדרבנן כמו שאמר הש"ס לענין טמאים עיין בע"א ובברכי יוסף ביו"ד סי' א' ובספר למודי ד' לימוד כ"ע שכ"כ עש"ה ולפי"ז קושיא זו שהקשו המפורשים הנ"ל על דברי התוס' חגיגה שכתבו דהאי הקישא אינו אלא מדרבנן דזה נגד הש"ס מנחות הנ"ל תסוב על דברי הש"ס זבחים הנ"ל דמוכח דהקישא אינו אלא מדרבנן מדמרבין טמאים לשחיטה ובמנחות מוכח לר"ש דהא הקישא הוא מדאורייתא דילפינן דשחיטה כשרה בזרים מסמיכה וא"כ דברי הש"ס סתרי הדדי

ונלפענ"ד לישב הכל על נכון בעזה"י דבזבחים דף נ"ג ע"א קאמר הש"ס איכא דאמרי אמר רב אדא בר מתנה סמיכת אשם מצורע מדאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא מיתיבא וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאין נמי משכח"ל אלא איפוך סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא עייש"ה, נמצא לפי"ז אם נאמר דתיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא א"כ בטמאין נמי משכח"ל סמיכה כמו שאמר הש"ס ושפיר י"ל דהקישא וסמך ושחט הוא דאורייתא אבל אם נאמר דתיכף לסמיכה שחיטה הוא דאורייתא א"כ בטמאין לא משכחת סמיכה וע"כ הא דמקשינן סמיכה לשחיטה היא מדרבנן דאין לומר דהיא מדאורייתא אמאי מרבינן טמאים הא ליתא בסמיכה ע"כ הוא דרבנן ובתוס' מנחות דף צ"ג ע"ב ד"ה ידו ולא יד אשתו הקשו ולמה לי קרא למעוטי נשים בסמיכה דילפינן מבני ישראל סומכין ולא בנות ישראל תפ"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמא אם תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא כדאמר בזבחים דף נ"ג דאפי' סמך בסיף לילה תיכף לעמוד השחר צריך לשחוט עדיין את התמיד תחלה שלא יהי' דבר קודם לתמיד עוד תנן בפ"ב דמגילה כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ודרשינן בגמ' דכתיב ביום זבחכם ואיתקש סמיכה לשחיטה דכתיב ושחט וסמך והניחו בקושיא ועשיי"ה, אולם בתוס' קידושין דף ל"ו ע"א ד"ה הקבלות תירצו קושיא זו דמ"מ מצטריך קרא למעוטי דסד"א משום דכתיב וסמך ושחט איתקש סמיכה לשחיטה מה שחיטה כשרה בנשים אף סמיכה כשרה בנשים להכי אצטריך למעוטי עש"ה, אמנו כתבו המפרשים דתירוץ זה לא יוצדק רק לר"מ ור"י דס"ל דנשים אסורים לסמוך אבל לר' יוסי ור' שמעון דס"ל דנשים סומכות רשות כמבואר בעירובין דף צ"ה ע"ב ובר"ה ל"ג ע"א ובחגיגה דף ט"ז ע"ב ל"ש תירץ התוס' דהא אפי' אי מקשית לי' לשחיטה מהאי הקישא לא אתיא דסמיכה איכא חיובא בנשים דהא שחיטה גופי' ליכא חיובא בנשים אלא רשות וא"כ סמיכה נמי הכי הוי ואכתי בני ישראל למעוטי נשים מסמיכה ל"ל עיין בפנ"י