דברי פנחס קיט

המצוה ואז הוי שפיר בעידנא עיי"ש ומבואר ברש"י שבת דף ק"ו דפלוגתא דר"י ור"ש דפליגו אי מקלקל בחבורה חייב או פטור אזלי בזה לשיטתן דר"ש סובר משאצ"ל פטור, ע"כ סובר דמקלקל בחבורה חייב, ור"י סובר משאצ"ל חייב, ע"כ סובר דמקלקל בחבורה פטור עיש"ה ומבואר בהה"מ בפ"א מהלכות שבת ה"ז ובלח"מ שם דרב כיון דסובר כר"י דדשא"מ אסור, ע"כ סובר דמשאצ"ל חייב, ע"כ סובר דמקלקל בחבורה פעור, וא"כ אין ראי' ממילה דהכשר מצוה חשיב בעידנא, ושפיר יש לומר דל"ח בעידנא בכלאים בציצית ושפיר ילפינן מזה בכל מקום דעדל"ת, ודו"ק

ומעתה נבוא לקשר הך ג' מימרות דשייכי אהדדי, דהא קשה על רב דסובר דאין מדליקין מנר לנר והיינו משום דהנחה עושה מצוה, א"כ האיך סובר דמותר להדליק בשמן שריפה מכח מצות ללהנ"נ, הא נהנה פרוטה דר"י, ועכצ"ל דסובר דהנאת הגוף בהדי מצוה מותר, וע"ז קשה קושית הבר"א מכלאים בציצית ולזה הביא אידך מימרא דרב דסובר דאין מתירין ציצית מבגד לבגד דמוכח משם דרב סובר ציצית חובת גברא היא, א"כ כלאים בציצית ל"ח בעידנא ול"ק קושית הברית אברהם הנ"ל

אמנם אכתי קשה קושית הבר"א דהא מוכח ממילה בשבת דזה חשיב בעידנא, א"כ כלאים בציצית מקרי נמי בעידנא כשיטת הרנב"ר וע"ז הביא דברי רב דסובר דאין הלכה כר"ש בגרירה ודשא"מ אסור א"כ סובר דמלאכה שאינה צריכה לגופא חייב ומקלקל בחבורה פטיר ומילה חשובה בעידנא וכלאים בציצית לא מיקרי בעידנא ושפיר סובר דאין מדליקין מנר לנר, ודו"ק היטב בכל מה שכתבתי, כי הם דברים עמוקים בעזה"י

סימן כ"ה

ערובין ל' ע"ב בתוס' ד"ה וליפרוש כ' דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם ותדע דאמרינן לעיל דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאיתשולי עכ"ל. וקשה דהרי ר"א הוא דאמר לעיל ככר זה הקדש אין מערבין וע"כ ברייתא דתניא בה כהאי לישנא ממ"ש אתיא נמי כר"א ור"א ס"ל בערכין דף כ"ג כב"ש דאין שאלה להקדש, א"כ אין ראי' מזה לדידן ועדיפא הו"ל להתוס' להביא ראי' ממתני' דלקמן ולא בהקדש שלא נפדה

ולכאורה רציתי ליישב דהתוס' ס"ל כגי' האו"ז והרגמ"ה הביאו בריט"א בכורות ל"ד דר"י כב"ש ור"א כב"ש דנשאלין על ההקדשות. (והא דהביאו ראי' מברייתא ולא הביאו עדיפא ממתני', נלפענ"ד בפשיטות דהתוס' בד"ה תרומה הקשו דילמא מיירי מתני' בתרומה ביד כהן, ותו מדאמר סומכוס בחולין משמע דבתרומה בכל אופנים אין מערבין, וע"כ מתני' דקתני ולא בהקדש שלא נפדה ג"כ, י"ל דכבר הוא ביד גזבר דלכ"ע לא מהני שאלה והלשון שלא נפדה משמע כן והוצרכו להביא ראי' מברייתא דקתני לפי שאין מערבין בהקדשות ולא תניא בהקדש, מבואר דבכל הקדשות אין מערבין אף דלא אתי עדיין ליד גזבר וא"ש, ודו"ק)

ואני הבאתי ראי' לגי' זו דר"א ס"ל יש שאלה דבנזיר דף ט' אמרינן דלב"ש דאין שאלה בהקדש גם בנזירות אין שאלה ושם מ"א יליף ר"א דעדל"ת מכלאים בציצית. וקשה דהתוס' יבמות ד' ד"ה דכתב, הקשו דנימא איפכא במקום גידולים לא תלבש שעטנז, ותירצו דא"כ לישתק קרא מיני' יעו"ש, ומבואר דאולי היתה הוכחה ממ"א דעדל"ת, באמת הוי דרשינן מכלאים בציצית איפכא דאין עדל"ת ובש"ס שם בעי למילף עדל"ת מנזיר ודחי שא"ה דישנו בשאלה

ולפי"ז א"נ דר"א כב"ש דאין שאלה בהקדש, א"כ לדידי' נזיר ליתא בשאלה, א"כ האיך יליף ר"א מכלאים בציצית דעדל"ת אכתי קשה קושית התוס' דנימא אפכא במקום גידולים ל"ת שעטנז, ואין לומר כתי' דלישתוק קרא מיניה דז"א, דאי לאו הקרא הוי ילפינן מנזיר דעדל"ת, ותירץ הגמ' ל"ש לר"א דלדידי' נזיר ליתא בשאלה. ועי' מנחות דף מ' סדין בציצית ב"ש פוטרין ופירש"י דלא דרשי סמוכין, והקשו בתוס' דבמשנה תורה כ"ע דרשינן סמוכין. ולהנ"ל אתי שפיר דלב"ש באמת דרשינן סמוכין, רק להיפך דאעדל"ת כקושית התוס', וא"ל דלשתוק קרא דלב"ש באמת נשמע מנזיר דעדל"ת כיון דליתא בשאלה. (ומצאתי במלחמות בפ"ב דשבת כתב כן דב"ש דרשי סמוכין, לאסור כלאים בציצית יעו"ש, ולכאורה אינו מובן, דא"כ לשתוק קרא מיני' כמש"כ התוס' אבל למש"כ מובן כוונתו באר היטב).