דברי פנחס קיח

בשעת לבישה שלובש באיסור, משא"כ בציצית עיקר מצותה היא לאחר שנתעטף בה עש"ה, והקשה השג"א בסי' ל' א"כ האיך אתי עשה דציצית ודוחה הל"ת דכלאים הא אינו בעידנא דעל איסור כלאים הוא עובר תיכף בשעת הלבישה והמצוה אינו מקיים עד אחר שמעוטף בה עיי"ש

וראיתי בים התלמוד בסופו בשו"ת מפרשי הים (בתשובה להגאון מהר"ם בנעט ז"ל) שכתבו ליישב עפ"י דברי הפסקי תוס' בזבחים דף צ"ז שכתבו גבי שבירת עצם בקרבן פסח דהיכא דאי אפשר בשום אופן לקיים העשה רק ע"י דחיית הלאו עדל"ת אף שאינו בעידנא עיי"ש. ובמל"מ בפ"י מק"פ, וה"נ כיון דא"א בשום אופן בסדין בציצית בלתי כלאים דהא תכלת עמרא היא כמש"כ התוס' דזה חשוב לא אפשר, א"כ ממילא ל"ב בעידנא ושפיר דוחה העשה את הלא תעשה עש"ה. ולפי"ז מיושב היטב קושית הבר"א הנ"ל, דשפיר מוכח מכלאים בציצית דעדל"ת דהא מכח מצוה ללהנ"נ לא היינו מתירין משום דאינה בעידנא דהא בשעת לבישה יש לו הנאה מכלאים ואינו מקיים מצות ציצית רק מטעם עשה דוחה לא תעשה שרי, ודו"ק

ועיין במפרשי הים שם בתשובה מהגאון מהר"ם בנעט זצ"ל שכתב דהא דאמרינן דכלאים בציצית מיקרי שלא בעידנא זה דוקא אי ציצית חובת גברא היא, אבל אי ציצית חובת טלית א"כ הוי לעולם בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה עייש"ה. נמצא לפי"ז דרב ע"כ סובר דציצית חובת גברא היא דאי סובר חובת טלית, א"כ כלאים בציצית מיקרי בעידנא, שוב קשה אליבי' קושית הבר"א הנ"ל, דהאיך יכול למילף עדל"ת מכלאים בציצית, כיון דסובר דגם הנאת הגוף בהדי מצוה אמרינן מצוה ללהנ"נ, ועיין במנחות (דף מ"ג ע"ב) דפליגו ר"נ ור"ח אליבי' דרב אי סובר ציצית חובת גברא או חובת טלית הוא עייש"ה, ויש להוכיח דרב סובר דציצית חובת גברא מדסובר דאין מתירין ציצית מבגד לבגד, דכבר עמדו התוס' להסביר פלוגתת דרב ושמואל אי מתירין ציצית מבגד לבגד דרב סובר דציצית דמי למזוזה דאסור ליטול מבית זה ולקבוע בבית אחר ושמואל סובר דציצית ל"ד למזוזה, ובמנחות דף מ"א ע"ב בד"ה רב אמר כתבו דאע"ג דסובר שמואל ציצית חובת טלית היא, מכיון דאין לו אלא כדי טלית אחת טוב שיתן באותה שהוא חפץ להתעטף בה מיד, ול"ד למזוזה, עייש"ה

וכתב הפרמ"ג באו"ח סימן ט"ו במ"ז ובא"א שם להסביר דשמואל מודה כשיש ציצית מצויין לקנות אין להתיר מבגד לבגד, ורק הכא מיירי בשאין לי ציצית אלא לטלית אחת, וא"כ בלא"ה עובר בעשה במה שמונח טלית אחר בלא ציצית, לכך סובר שמואל דזה שרוצה להתעטף עדיף טפי להטיל בו ציצית שיהא בגופו, או אשר תכסה מ"ע יתירה בלובש ועדיף מקופסא, ורב סובר דאין לדחות זה ולהניח בזה עש"ה. והיינו דרב סובר דציצית חובת גברא הוא, וא"כ אינו עובר מה שמונח הטלית האחר בלא ציצית, א"כ אין רשאי ליטול מזה ולהניח בזה, דאיכא ביזוי לטלית הראשון דזה כבר נתחייב בציצית כשהי' עליו, משא"כ אחר עוד לא נתחייב ודו"ק היטב, וכיון דמוכיח מרב מדסובר דאין מתירין ציצית מבגד לבגד דציצית חובת גברא הוא א"כ כלאים בציצית מקרי שלא בעידנא ושפיר יכול לסבור דהנאת הגוף בהדי מצוה מותר ושפיר קאמר דאין מדליקים מנר לנר, ול"ק קושיתי הנ"ל מרב על רב ודו"ק

אולם אכתי קשה קושית הבר"א הנ"ל, לרב דאי אמרינן מצוה ללהנ"נ אף בהנאת הגוף האיך ילפינן עדל"ת מכלאים בציצית כנ"ל, וא"ל דמכח הנאת הגוף לא שרינן כלאים בציצית משום דל"ה בעידנא, הא זה ניחא לשיטת הר"י הלוי דהכשר מצוה ל"ח בעידנא כמ"ש הנמו"י בב"מ דף ל', אמנם לשיטת הריב"ש שהביא הנמו"י שם שסובר דהכשר מצוה חשיב נמי בעידנא ומביא ראי' ממילה דחשיב בעידנא, הא גם במצות מילה לא נגמרה עד דפרע, דמל ולא פרע כאילו לא מל, ואעפי"כ חשיב בעידנא, אע"כ כיון דא"א לגמור המצוה בלתי התחלתה הוי מתעסק במצות עשה עש"ה, ה"ה בכלאים בציצית חשיב בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה, דהא א"א לקיים מצות ציצית אם לא שיתעטף מקודם והוי כמתעסק במצוה, דבשעת לבישה מתחיל המצוה כמש"כ הנוב"י מדו"ת חאה"ע סי' קמ"א עש"ה

, אך זה ניחא דהמפ' כתבו דפלוגתת הרנב"ר והר"י הלוי הנ"ל תליא בפלוגתא דר"י ור"ש, אי מקלקל בחבורה אי פטור, דלמ"ד דחייב מוכח ממילה בשבת דחשוב בעידנא, אע"ג דמל ולא פרע כאילו לא מל וע"כ דזה חשוב בעידנא כשיטת הרנב"ר, משא"כ למ"ד דמקלקל בחבורה פטור, והא דגלי קרא דמילה דוחה שבת הוא משום תיקון מצוה כמבואר בשבת ק"ו ע"א, א"כ במילה כ"ז שלא גמר המצוה הו"ל מקלקל ול"ה איסור ועיקר האיסור מתחיל בשעה שמקיים