דברי פנחס קיב

סהדי דאפקיר בלבו שלא יעשה איסור, ועיין משל"מ ריש ה' מכירה מה שהקשה על המהריב"ל מקידושין י' והארכתי ליישב בכמה אופנים

ולדעתי נראה דנכון לתקן, שהב"ד יודיע לכל אחד ואחד במקומם, שכל איש ואיש כאשר ילוה לחבירו בריבית ולא יעשו היתר עסקא יהי' הלואת כל אחד ואחד רק עפ"י היתר עסקא, וכאשר ינהגו כן אז יכולין לומר דכל העושה על דעת בית דין עושה, ועל דעת המנהג והוי כמו התנו, דמנהג הוי כמו התנו והבאתי לזה ראיות מכמה מקומות

ואגב הערותי מחו"מ סי' ר"ז סעי' א' בהג"ה ומשפט שלו' בשם הפנ"י ח"ב סי' ג' דאם נכתב עוד תנאים ולא הוזכר התנאי שעשו מקודם, יש לומר דמחלו תנאי זה, וכן יש להעיר מהקהלת יעקב בחלק מדות חכמים או"ד דהא דקדשה ע"ד הראשונה, לא הוי אלא ספק, וכן כשכתב היתר עסקא באמצע בטל דעתו הראשונה, וראי' לזה ממנחות ט"ז *). הק' פנחס סג"ל צימעטבוים, ראבד"ק

גרוו"ד

[גם מתשובתו הגדולה שערך בענין הנ"ל נשארו רק קטעים קצרים]

סימן כ"ב

ברכות (דף ל"א, ע"ב) אר"א שמואל מורה הלכה בפני רבו הי' וכו', שחיטה כשרה בזר וכו' והנה דברי הש"ס הלזה כלו מוקשה, חדא הקושי' המפורסמת לשיטת הרמב"ם דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, אמאי נתחייב שמואל משום מורה הלכה בפני רבו, הא הוי לאפרושי מאיסורא דלבישת בגדי כהונה של כלאים בשעת שחיטה, ואם שחיטה כשרה בזר אסור לכהן לשחוט משום כלאים והוצרך הוראת שמואל לאפרושי מאיסור כלאים. עיין בשו"ת חת"ס חיו"ד, סי' ס"ח, ובשו"ת קול ארי' או"ח סי' ב'. ועוד הקשה הצל"ח לפי"מ דמבואר בהגהת הרמ"א סי' רמ"ב ס"ג דתלמוד יכול לחלוק על רבו אם יש לו ראיה עיי"ש, והרי כאן שמואל הי' חולק על עלי בגוף הדין, ושמואל הי' לו ראי' מוכרחת, א"כ למה אמר לי' עלי שהוא מורה הלכה בפני רבו עש"ה, והנה הפנים מאירות בהקדמה למס' ב"ק הקשה ג"כ קושי' זו (האחרונה) ושניהם (הצל"ח והפנמ"א) לדבר א' נתכוונו, שכתבו ליישב דעלי הי' סובר דאע"ג דשחיטה כשירה בזר זה דוקא בקרבן אנשים, אמנם בקרבן נשים צריך כהן והפר שהביאה חנה הי' קרבן נשים ע"ז הי' מחולק עייש"ה. וזה דוחק לומר שסבר דנשים אסורות לשחוט קרבנות כי הוא נגד פסק הלכה בלי שום חולק, דנשים מותרות לשחוט אפילו בקדשי קדשים כמבואר במתני' זבחים ל"א, ועוד דבילקוט שמואל פ"ג מבואר דהי' סוברין דכל הקרבנות צריך כהן למישחט דאמרי' שם בא שמואל ומצאן על קרבנותיהם, א"ל מפני מה אין אתם שוחטי' א"ל הרי אנו ממתיני' לכהן עד שיבא וכו', א"ל עמדו ושחטו לא כן תנינן שהשחיטה כשירה בזרים ובנשים וכו', וא"כ הדר"ק הנ"ל לדוכתא

ונראה לפענ"ד ליישב הכל בדרך נכון מאוד, דהפנמ"א והצל"ח הקשו עוד אמאי אמר לי' עלי קראו לכהן ליתי ולשחוט, וכי עלי כה"ג מאחיו לא ידע ששחיטה כשרה בזר עד שא"ל שמואל עש"ה. ונ"ל דביבמות (דף ל"ג ע"ב) קאמר הש"ס זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה, שחיטה בזר כשרה, ופרש"י ואין כאן משום זרות, והוכיח מזה השעה"מ בפ"ו מהל' ביאת מקדש דאע"ג דשחיטה כשרה בזר זה דוקא בחול, אבל בשבת חייב עיי"ש, ועיין במחנה ראובן שם שהוכיח מדברי הרא"ש כלל פ"ב ס"א שסובר ג"כ כרש"י שכ' במשנה דיבמות ילדה תאכל בתרומה ואם הוא זכר מקריב ע"ג מזבח ושוחט ומבעיר בשבת, והק' עליו הח"צ בתשו' סי' מ"ד האי ושוחט לאו דוקא, דהרי שחיטה כשרה בזרים ע"ש, אע"פ שסובר כרש"י כנ"ל אע"ג דשחיטה כשרה בזר, מ"מ משום שבת מחייב ע"ש, וכ"כ בתשו' גדולי טהרה סי' מ"א, אולם הק' ע"ז מדברי הש"ס יומא דף מ"ב דפליגי שם רב ושמואל אי שחיטת פרה כשרה בזר, ואי ס"ד דבשבת לא ישחט זר איך ישחוט ביוה"כ, ודוחק לומר דפלוגתא היא לענין דיעבד עש"ה, וגם בהגהות מהרש"ש ביבמות ל"ג הק' ע"ז מדברי הש"ס פסחים ס"ד במתני' שחט הזר וקבל הכהן וכו', כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת עש"ה, א"כ מבואר דזר מותר לשחוט ק"פ בשבת עייש"ה, שרוצה ליישב דמצות ק"פ היא מצוה על הבעלים בשחיטה עיי"ש.