דברי פנחס קיא

להציל רבים הנכשלים באיסור רבית, ועל כל איש ישראל העוסק במו"מ יהי' חוב לכתוב בכת"י אצל הרב דמתא, שכל עסקים שיעשה בהמעות הן מה שיתן לאחרים, והן מה שמקבל מזולתו, יהי' עצה"ע כתקנת חז"ל, ובירר עפ"י הלכה דמועיל בכה"ג. והרב הגאון המפורסם מו"ה אברהם מנחם הלוי שטיינברג אבד"ק בראד הסכים להתירא עפ"י תשו' הרא"ש כלל ל"ה שכתב כגון שאמר בפני עדים, אני רוצה ליתן גט לאשתי זאת בפניכם על תנאי זה, ואח"כ נתן בפניהם סתם ולא הזכיר התנאי, ודאי דע"ד הראשונה הוא עושה ואינו מוחל התנאי וכו' וכוונתו אף קודם התחלת המעשה ויוכל להיות אף זמן מרובה, כיון דכתיבתו יהי' מונח אצל הרב המוכיח שכל מה שעושה, ע"ד היתר עסקא הוא עושה, רק עכ"פ לא ירחוק יותר משנה כדי שלא ישתכח תורת היתר עסקא עכ"ד

הנה בשו"ת רדב"ז ח"ב סי' תקצ"ב כ' בראובן שכתב גט לאשתו ואמר, לעדים, שרוצה ליתן לה ע"מ כן, ומיד הלכו עדי הגט ובאו עדים אחרים ונתנו לה סתם, מאי מגורשת בתנאי או בלי תנאי. תשובה. הדבר ברור, שאם היו עדים ראשונים, ששמעו מפיו, והם עדי מסירה, אין ספק שהיא מגורשת על תנאי, אעפ"י שמסרו לה סתם, ודאי על תנאי ראשון סמך, וכן כתבו הראשונים ז"ל, אבל כיון שלא מסר הגט בפניהם אלא בפני אחרים, שלא שמעו התנאי, מגורשת בלי תנאי וכו' כיון שהוא יודע, שאין אלו העדים אשר שמעו התנאי, ולא הוזכרו בשעת מסירת הגט, אחלי' לתנאי, והשתא הדר בי' ואין שומעין, אעפ"י שאומר אח"כ שסמך על תנאו עכ"ל

מבואר מדבריו, דדוקא אם הי' תנאי מקודם בין הצדדים, ואח"כ נגמר הענין בפני אותן עדים, שיודעים מהתנאי אף שנגמר סתם, אמרינן על דעת ראשונה הוא עושה, אבל כשהי' בפני עדים אחרים, שלא ידעו מהתנאי, אמרינן אחולי אחלי' לתנאו, ולא אמרינן ע"ד ראשונה הוא עושה וכ"כ בשו"ת עין מים מהגאון מבריסק ז"ל סי' ב' וכתב שזה ברור

ובש"ס מנחות ט"ז פליגי רב ושמואל אי אמרינן כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, והרמב"ם פסק שם כשמואל, דלא אמרינן ע"ד ראשונה הוא עושה עיין פט"ז ה' פסוהמ"ק בכ"מ ובמל"מ שם, ואף דיש לחלק, דשם הוא עושה איסור דהוי פיגול אם אמרינן ע"ד ראשונה הוא עושה, ולכן פליג שמואל, אבל היכי דליכא איסור, ואדרבה הוא היתר לכ"ע אמרינן על דעת ראשונה הוא עושה, כמ"ש זבחים צ"ג: לשם פסח וסתמא כשר. משום דכשעושה ע"ד ראשונה הוא כשר, לכך אמרינן לכ"ע כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, אבל בשבת צ"א, מוכח דגם גבי איסור אמרינן דע"ד ראשונה הוא עושה וחייב משום הוצאה, ואף שהגאבד"ק בראד בתשו' כתב, דלכך בשבת אמרינן ע"ד ראשונה הוא עושה, ולא אמרינן מכח חזקת כשרות אינו עושה ע"ד ראשונה, משום דמיירי בשוגג, שלא ידע שעושה איסור, מ"מ קשה דא"כ האיך חייב חטאת, הלא אינו שב מידיעתו, דאם הי' ידע, שהוא עושה איסור בהוצאה הי' מוציא ג"כ, דאז אמרינן דבעלה מחשבתו מכח חזקת כשרות ואינו עובר, ואין לומר דחשוב שפיר שב מידיעתו דאם ידע שהוא שבת ל"ה מוציא, מכח דח"ש אסור ג"כ להוציא, הרי מגמ' יומא פ'. גבי אוכל חלב בזה"ז, דאמרינן שם דל"ח שב מידיעתו, מוכח שם דל"ח שב מידיעתו מכח ח"ש עש"ה ובקהלת יעקב אות ח"ש, וע"כ דאין חילוק בין איסור להיתר לענין כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, ואפ"ה פליג שמואל בזה, ולגבי אומדנא לכ"ע אמרינן אומדנא, דאדעתי' דהכי ל"ה עושה כב"ק ק"י: גבי יבמה לפני מוכה שחין וסנהדרין ס"ט: גבי איילונית, ואפ"ה כתבו התוס' כתובות מ"ז: ד"ה שלא דהקשו דא"כ אדם שקונה מחבירו שום דבר ונתקלקל, יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה, ותירצו דהתם לא בלוקח לחודי' תליא מילתא, אלא כמו כן בדעת המוכר, ומוכר מקנה לי' אדעתא דהכי, משא"כ גבי מקדש ונותן בדידי' קאי, שפיר אמרינן אומדנא עכ"ל

א"כ חזינן גבי אומדנא לא מהני רק היכי דתלוי בדעתו לבדו משא"כ היכי דתלוי בדעת אחרים, ואין לומר דבנ"ד דהוי אומדנא גדולה מכח חזקת היתר, ובאומדנא גדולה כתב המל"מ פ"ו ה' זכי' ומתנה בשם פ"מ, דאמרינן אומדנא אף בדבר התלוי בדעת אחר, דא"כ ל"ה צריך לשום שטר עסקא, וע"כ דלא הוה אומדנא גדולה דמוכח, מטעם אשר כתבתי למעלה

ובאמת יש להעיר אמאי לא אמרי' בשטר שיש בו ריבית בכדי שלא יעבור באיסור ריבית אמרינן דחשוב כאילו התנה שיהי' בתורת עסקא, כמו שאיתא לענין הפקר בתוס' שבת י"ט וב"מ ל': ומהרי"ע בתשו' סי' פ"ה ומחנ"א ה' הפקר סי' א' דאנן