דברי פנחס קג

ועפי"ז מיושב קושייתי הנ"ל כיון דמיירי בשאין לו שמן אחר כמבואר בירושלמי וכמ"ש הפנ"י שפיר מותר להדליק בשמן שריפה מכח מללה"נ אע"ג דאיכא הנאת הגוף דנהנה מפרוטה דר"י דהיכי דאי אפשר באחר שרינן אף הנאת הגוף בהדי המצוה, ומיושב נמי קושי' המל"מ הנ"ל דאמאי מחלק הירושלמי בין היכי שיש לו שמן אחר או אין לו שמן אחר כיון דמללה"נ לפי"ז ניחא דהיכי שיש לו שמן אחר ל"ש מללה"נ כיון דאיכא הנאת הגוף דנהנה פרוטה דר' יוסף ודו"ק

נמצא לפי"ז דרב דסובר אין מדליקין מנר לנר דהנחה עושה מצוה, א"כ סובר דאי אמרינן מללה"נ אף הנאת הגוף בהדי מצוה מותר כשיטת הרשב"א, והנה בשו"ת ברית אברהם חאו"ח סי' ב' הקשה לשיטת הרשב"א דסובר דאף בהנאת הגוף בהדי מצוה אמרינן מללה"נ האיך ילפינן עדל"ת מכלאים בציצית, הא בכלאים אינו אסור רק לבישה דאית בה הנאה כמבואר ביבמות דף ד', וא"כ כשמקיים מצות ציצית איכא הנאת מצוה, ויש לומר דתו לא נחשב הנאת הגוף דבעל בהדי מצוה לשיטת הרשב"א והוי כמו שאינו נהנה, וממילא ליכא עבירה ואיך נילוף מזה בכ"מ דעדל"ת, הא בכ"מ גם שמקיים המ"ע מ"מ עבר נמי על הל"ת והספק מי נדחה מפני מי, משא"כ בכלאים עיקר האיסור תליא בהנאה וכיון דמקיים המצוה ליכא הנאת איסור, עש"ה שהאריך בזה, וכן הרגיש בזה החת"ס ביו"ד סי' ס"ט עש"ה

ונראה ליישב קושי' הבר"א דהתוס' ביבמות דף צ' ד"ה כלהו שב וא"ת, כתבו דבכלאים עיקר האיסור הוא בשעת לבישה שלובש באיסור משא"כ בציצית עיקר מצותו הוא לאחר שנתעטף בה עש"ה, והקשה השג"א בסי' כ"ט א"כ האיך אתי עשה דציצית ודוחה ל"ת דכלאים, הא אינו בעידנא דעל איסור כלאים הוא עובר תיכף בעשת הלבישה והמצוה אינו מקיים עד אחר שמעוטף בה, וראיתי בים התלמוד בסופו בתשובת מפרשי הים שתירץ עפ"י פסקי התוס' זבחים צ"ו היכי שא"א בשום אופן לקיים העשה זולת ע"י דחיית הלאו אף שאינו בעידנא אעפי"כ אמרינן עדל"ת עיי"ש, ובמל"מ בפ"י מהל' ק"פ, ומעתה ניחא כיון דא"א בשום אופן בסדין בציצית בלתי כלאים דהא תכלת עמרא הוא וכמש"כ התוס' דלא אפשר בטלית אחר, וכיון שכן ממילא ל"ב בעידנא ולכך שפיר עדל"ת עש"ה

ולפי"ז מיושב היטב קושי' הבר"א הנ"ל דהא אי לאו מטעם עדל"ת לא היינו מתירין כלאים בציצית מכח מללה"נ דהא בשעת לבישה עדיין איננו מקיים מצות ציצית ואיכא איסור כלאים ויש לו הנאה מכלאים בלי המצוה, אע"כ דעדל"ת ומותר אף מקודם המצוה כיון דא"א בענין אחר לא בעינן בעידנא וכ"כ בשו"ת בר ליוואי חאה"ע סי' ס"ט. והנה הג' מהר"ם בנעט בתשובתו לבעלי מפרשי הים הנ"ל כתב דהא דאמרינן דכלאים בציצית ל"ח בעידנא זה דוקא למאן דס"ל ציצית חובת גברא אבל למאן דס"ל ציצית חובת מנא, א"כ הוה לעולם בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה עיי"ש

נמצא לפי"ז לרב דסובר דהנאת גופו בהדי המצוה מותר, ע"כ סובר דציצית חובת גברא דאי חובת מנא א"כ שוב קשה אליבי' האיך ילפינן עדל"ת מכלאים בציצית כנ"ל, ועיין במנחות דף מ"ג ע"ב דיש פלוגתא בזה ר"נ ור' חסדא אי רב סובר ציצית חובת גברא או חובת מנא, ויש להוכיח מדברי רב דסובר דאין מתירין ציצית מבגד לבגד דסובר דציצית חובת גברא הוא דכבר עמדו התוס' לבאר טעם פלוגתתן דרב ושמואל הוא אי ציצית דמי למזוזה או לא דרב סובר דציצית דמי למזוזה ושמואל סבר דאינו דומה. ובמנחות דף מ"א ע"ב כתבו דטעמא דשמואל הוא אע"ג דקסבר עלית חובת מנא הוא דמחייב לעיל כלי קופסא מ"מ כיון דאין לו אלא כדי טלית אחת טוב שיתן באותה שהוא חפץ להתעטף בה ול"ד למזוזה עש"ה

וזה צריך הסבר אמאי ציצית ל"ד למזוזה, וכבר עמד בזה הטה"ק. ולפענ"ד ליישב דלשמואל לשיטתו דסובר דציצית חובת טלית שפיר ציצית לא דמי למזוזה דהא היכא שמצויין לו ציצית אחרות אף שמואל מודה דאין להתיר מבגד לבגד ורק הכא מיירי שאין לו ציצית רק לטלית אחת והוא רוצה להתיר מטלית זה וליתן בעלית אחר שהוי רוצה ללבשו כמש"כ התוס' במנחות הנ"ל, ועיין בפמ"ג באו"ח סי' ט"ו שכ"כ עש"ה. וא"כ לשמואל בלא"ה הוא עבר בשעה שמונח טלית אחת בלא ציצית ע"כ סובר שמואל שמוטב להטיל בזה הטלית שרוצה ללבוש שיהא בגופו, ול"ד למזוזה דשם מיירי שיש לו מזוזה אחר לקבוע בבית אחר, אבל רב סובר דציצית חובת גברא הוא ואין עובר כשמונח העלית האחר בלי ציצית לכך סובר דאין לדחות זו ולהניח בזה וכ"כ הפמ"ג באו"ח סי' ט"ו בא"א שם עש"ה. נמצא לפי"ז דרב דסובר אין מתירין ציצית מבגד