דברי נחמיה יורה דעה שלד

מצד גירעון כח מצות ג"ח (שאינו בגופו וכה"ג) אלא נמשך למטה כלומר בשביל גמ"ח אין לו לצאת כו'. וה"ז כאלו אמר בשביל המצוה (דג"ח) אין לו לצאת כו' כנ"ל) ובדין הוא דהל"ל בקצרה הייני דוקא בביתו. אבל לא לצאת כו'. אלא שאפשר שהשואל שהקשה לו מההיא דאבל חייב בכל המצות. היתה סברתו שמלשון כל משמע שהכל בכלל ושא"כ נכלל בזה גם אותן מצות שא"א לקיימן בביתו. ע"ז השיב דז"א אלא דהיינו דוקא באיתן מצות שבגופו. ושיכול לקיימן בביתו) כו' שוב ראיתי ברי"ו נכ"ח ח"ב (דקפ"ג ע"ב) דלמ"כ אלא החילוק בין מצות גופו לבין גמ"ח כפשוטו ע"ש וצ"ע. וקצת י"ל עוד דהאי בגופו הוא לשון יחידות וסמך לדבר מהא דאמרינן אמ"ש אם בגפו יבוא וגו'. יחידי נכנס כו'. וקידושין ד"כ) ופירש"י משמע לי' בגפו לשון בגופו ומפרש כו' בגופו יחידי כו'. ע"ש. והכל דוחק. אבל לפה"נ ע"כ לסבול קצת דוחק בדברי הרא"ש אלו. ועיקר הדוחק עוד מה שלפי הנ"ל משמע דגם תפילין וכה"ג אין האבל חייב כ"א לפי שיכול לקיימן בביתו. משמע דאי איתרמי שא"י לקיים בביתו יתבטל מתפילין ומילת בנו וכה"ג. וז"א דגם במילת אחרים קי"ל דאי ליכא מוהל אחר בעיר יוצא האבל וכן בכל המצות שא"א בלי האבל כמ"ש רמ"א בהג"ה (שם ס"ג). ואילולי דמסתפינא הי' משמע לי דבאמת הרא"ש חולק ע"ז ואין ראי' מהא דתניא בא"ר. והובא שם ס"א דאם אין כדי מטה וקובריה יוצא אפילו ביום ראשון. די"ל דהתם שאני דעכ"פ הוא במקום אבלים אשר ע"כ אחר ג"י יוצא אחר המטה אפי' יש בלעדו כו'. (וכדלעיל בשם הרא"ש דהאי טעמא דיוצא לבית האבל וכן בט"ב). ואדרבה לכאורה לפמ"ש רמ"א דיוצא לכל המצות שא"א בלעדו. והיינו עפ"י מ"ש הב"י. אהא דא"ר הנ"ל דפשוט הוא שהרי אבל חייב בכל המצות כו'. א"כ קשה באמת מאי אתי לאשמועינן בא"ר גבי קבורה דוקא. אלא שקשה להמציא חדשות נגד הב"י. ורמ"א בשו"ע. ומוטב נסבול דוחק בדברי הרא"ש. אבל זאת עכ"פ נראה וודאי דא"א ללמוד מדברי הרא"ש אלו קולא לענין לילך לבהכנ"ס וכה"ג (דבר שאינו חיוב גמור כולי האי) מצד שהוא מצוה דגופא כו'. וככל הנז"ל ואין להאריך יותר בדתוקי')

ומעתה אבוא למ"ש בס' בנ"א ועוד כו'. עד חזינן שהוא מצוה רבה (עם שאין נ"מ כ"כ דאין לנו לשקול בין המצות כו'). הנה כבר נודע מ"ש מהרי"ל בה' עירובין כמפקפק אי שרי לערב ע"ת בשביל לילך למנין ונ' דלהתפלל בעשרה אינה כ"כ מצוה כו'. אבל בית המשתה מצוה הוא כו' ע"ש. ובתשובת חו"י סי' קי"ב הביא זה וסיים וחלילה לנו למעט במ"ע (ר"ל דס') של ונקדשתי כו'. עכ"ז אינו מ"ע דרמי' עליו כו'. (וע"ש שהביא דאין מדמין בשבותין ושכמ"כ אין ללמוד מדחיות דבר לדבר שבקל יש צד חומר או צד קל המבדיל כו'. וגם בסוף התשובה כתב דאין לנו מאזני צדק בזה. (ויש להעיר ולעיין בהא דאיתא פ"ק דמ"ק ט') דמצות שא"א ע"י אחרים כתב אורח חיים פן תפלס ע"ש בפרש"י. ורש"א בח"א) והגם שהמ"א סי' תט"ו כחולק על מהרי"ל בגוף הדין לענין ע"ת והכריע דוודאי שרי. י"ל דמ"מ אין ראי' כ"כ שיחלוק עמ"ש מהרי"ל שאינה כ"כ מצוה ושלילך לבית המשתה הוא יותר מצוה. אלא דלענין ע"ת שאני דאף דאין מערבין אלא לדבר מצוה קילא טובא. ולא בעי' מצוה כולי האי. ותדע שהרי פ"ג דפסחים (מ"ט) תנן ההולך לשחוט את פסחו כו' ולאכול סעודת אירוסין כו'. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור כו'. ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד והקשה הרא"ש אהא דלשבות שביתת הרשות מהא דקי"ל א"מ אלא לדבר מצוה ותי' בשם הירושלמי דמיירי בהולך אצל רבו וכה"ג מעין זה כ' התוס' שם הרי דמה שנק' מצוה לענין ע"ת. נק' רשות לענין ביעור חמץ. משא"כ לאכול סעודת אירוסין הרי חשיבא מצוה גם לענין ביעור. וה"ה כל סעודת מצוה. כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' חמץ ומצה ה"ט והכי קי"ל עמ"א סי' תמ"ד סק"י. ושו"ע מוח"ז רבינו ז"ל שם. א"כ גם הליכה לבהכנ"ס אף לפמ"ש המ"א דמערבין בשבילה. אכתי י"ל דבהא מודה למהרי"ל דלאו מצוה גדולה היא כולי האי ושלילך לסעודת מצוה יותר מצוה. (וגם מהרי"ל עצמי לא חלק על סמ"ק ואגודה בגוף הדין דמערבין בשביל זה. אף שנראה כמחליט שאינה מצוה כ"כ כו'. וי"ל דהיינו מטעם הנ"ל במצוה דלגבי ע"ת קילי טובא) ובאמת עם היות שלכאורה הוא ענין תמוה לומר שלילך לסעודת מצוה יותר מצוה מלילך לבהכנ"ס. המעיין בגמ' יראה שעם היות שהפליגו הרבה במעלת בהכנ"ס ותפילה בציבור. נמצא ג"כ לפעמים שהקילו בזה. וכהא דפ"ק דברכות (ז' ב') דא"ל ר"י לרב נחמן לכנפי למר עשרה ולצלי א"ל טריחא לי מילתא הרי דמשום טרחא בעלמא נמנע מתפי' בציבור וכן מה שא"ל לא יכילנא לבוא לבהכ"נ פירש"י שתש כחו והיינו אף בלי אונס חולי ממש כמ"ש מ"א סי' צ' סקט"ז. ושם פ"ד (כ"ח ב') דא"ל אביי לרב אויא איבעי' ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד. והיינו רק משום דחלש לבו (או תש כחו כנ"ל ע' שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל) אף בלי אונס ממש. כמ"ש מ"א שם סקכ"א. מכ"ז נראה שאין לתמוה כ"כ אמ"ש מהרי"ל דאין מצוה כ"כ כו'. ודלא אשכחן אשר הצריכו חכמים להתפלל בעשרה. ור"ל דרך חיוב גמור (מלבד שאין דבריו ז"ל צריכין חיזוק כידוע כמה רב גוברי'. אשר כל מנהגינו נתיסדו על פיו ז"ל)

ומעתה כיון שנסתרו כל יסודי ס' בנ"א מה דלא מסתבר ליה שיהיה אבל אסור לילך לבהכנ"ס כגון תפילת הציבור. ודאי מעתה אין לנו להוציא סתימות דברי השו"ע מפשטן וסתימתן במש"ש ס"ג דאין האבל יוצא לבהכנ"ס בחול. דוודאי היינו אף בדליכא מנין בביתו. וגם הבנ"א לא הי' עולה ע"ד להוציא דברי השו"ע מסתימתן ופשטן כ"א לפי שחשב להכרח גמור כיון דס"ל שאין איסור הליכה כ"א לטייל כו'. ובפרט דסבר בהכנ"ס מצוה רבה ביותר כו' כנ"ל. אבל כיון דכ"ז אינו כנ"ל דוודאי דאין לנו להוציא מפשטן וסתימתן חנם. גם בלא"ה מ"ש הבנ"א דקאי הכא בשו"ע לפמ"ש בסי' שפ"ד ושעוד דמצוה להתפלל בבית האבל הוא דחוק ורחוק שהרי בטוש"ע לא נזכר מזה כלום. וגם בב"י לא מצאתי זה כעת). (וגם מדברי רמ"א משמע שא"ז כ"א למצוה ומנהג בעלמא. ועיקרו רק במקום שמת שם ולא במקום האבילות כו' ע"ש) ואיך נאמר שהב"י וטוש"ע סי' שצ"ג קאי אמנהג שלא הזכיר הוא כלל. אלא וודאי קאי גם בדליכא מנין בביתו

ועוד הרי הרי"ץ גיאות שבטור שם דס"ל דגם בחול הולך לבהכנ"ס היינו משום דלמד דרך ק"ו מההוא דהולך לבית האבל אחר ג' ימים. וס"ל דלבהכנ"ס יש חיוב יותר ומותר אף בתוך ג"י כמבואר בב"י. והרי לפי משנת"ל מדברי מהרי"ל נהפוך הוא. דודאי כמו שלבית המשתה ס"ל דיותר מצוה מלבהכ"נ ה"ה לבית האבל דבכ"מ בית המשתה ובית האבל שוין הן וכמו לענין אין מערבין אלא לדבר מצוה וכמפורש שם במשנה רפ"ח דעירובין. ואדרבה הרי מקרא מלא נאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה (קהלת ז'). ועיין רמב"ם פי"ד מהלכות אבילות ה"ח וטוש"ע יו"ד סי' ש"ס (וע"ש בכ"מ וב"י בשם א"ר) וא"כ כדי שלא להפליג המחלוקת יותר מדאי יש לנו לומר דדברי הרי"ץ גיאות אינו אלא בדליכא מנין בביתו עכ"פ (ומהרי"ל גם בכה"ג מיקל כמבואר בדבריו ז"ל שם) אבל בדאיכא מנין בביתו ודאי לכ"ע לא חמירא כולי האי הליכה לבהכ"נ דוקא. וא"כ רמב"ן ורא"ש וסיעתם החולקים על רי"ג וודאי היינו אף בכה"ג דליכא מנין בביתו. והן אמת שראיתי בד' ריטב"א (לדכ"ג) שכתב ליישב המנהג שנהגו בימיו לילך לבהכנ"ס גם בחול. מפני שבזמן הזה ישראל מועטים וא"י להתפלל עם האבל בביתו כו'. וכדי שלא ימנעו מתפילה בציבור הקילו ומזה משמע קצת שמה שמעיקר דין הגיערא א"י מפתח ביתו אף לבהכנ"ס היינו לפי שבימיהם היו מתפללים בבית האבי