דברי נחמיה יורה דעה שלב

הוי דאורייתא ממש. (ומש"ש שבתות נראה דלאו דוקא) ואף דלא קי"ל הכי אלא כדמשמע בשו"ע שם ס"ז דזולת פ' זכור ופרה לכ"ע לאו דאורייתא וכמבואר ביו"ד סי' רל"ט סס"ז בהג"ה. (ועמ"א רסי' קל"ה וברכי יוסף שם) עכ"פ תקנת משה ונביאים חמירא משאר תפי' בציבור כו' ע' לקמן אי"ה. סמך לדבר מנשיא שמת דלפרש"י במ"ק (רדכ"ג) מתפללין כאו"א בביתו (היינו ביחידות ע' רש"י שברי"ף) ולקה"ת נכנסין לבה"כ אלא שאין ראי' גמורה מזה דשא"ה שא"ל יכנסו כולם לבה"כ הרי יתבטל קה"ת לגמרי כו'. גם לא קי"ל כפרש"י אלא שמתפללי' בבה"א כדאיתא בטוש"ע ססי' דש"מ אבל סמך וזכר לדבר איכא

ומעתה אומר שד' רמ"א בההג"ה במ"ש דהא דאסור לצאת היינו דוקא לטייל או למו"מ כו'. אינו ענין כלל לד' הנ"י הנ"ל חדא שהרי הוא כ' או למו"מ וכדומה. וזה אינו לטייל עכ"פ. ולפמ"ש רמ"א בא"ח ססי' רמ"ח בשם י"א והוא דעת ר"ת וש"פ שבטור וב"י שם. דכל לסחורה חשוב דבר מצוה. ומלשון הא"ח שם סקי"ז שכתב דרבים חולקין דלענין זה לא מיקרי מצוה משמע דבשאר דוכתי גם החולקים מודים וכ"מ באמת בראב"ן סי' ס' (שנז' בא"ר) שכתב וכי בשביל קיום מצוה יחלל שבת כו' ע"ש באריכות. דמשמע דעכ"פ חשיבא מצוה לענין שאר דברים (וא"כ גם מ"ש הב"י שם שאין כל הפוסקים מודים לר"ת דא"כ ל"ל לאהדורי אטעמא כו'. י"ל דהיינו ג"כ רק התם ס"ל כראב"ן ואף גם מ"ש שכ"מ מדברי הרי"ף ורא"ש שכתב דה"ט דלדבר מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג דא"מ העוסק במצוה כו'. ואי הולכי' בסחורה חשיבי עוסקי' במצוה א"כ פטרת את כל העולם ממצות כו'. ודאי שיעור דבריו להוכיח דהתם לא איירי' בהולך לסחורה מדתלי טעמא בהא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ובזה פשיטא לי' דגם לר"ת אין הדין כן בעוסק בסחורה כו'. וא"כ בשאר דוכתי אין ראי' שיחלקו על ס' ר"ת). וכ"מ במ"א סי' תקל"א סק"ז שכתב בפשיטות. דאם יצא להרויח מיקרי מצוה והרי קאי התם אדברי הב"י בשו"ע (שהשמיט הא דר"ת בסי' רמ"ח). משמע דס"ל דבזה הכל מודים לר"ת ובהגהות שבסוף המרדכי פ"ק דשבת (דפ"ה ע"ב) כתב שרי"ה וראבי"ה החזיקו דבריו (היינו ד' ר"ת ע' חי' אנשי שם שבפנים במרדכי דע"ח ע"ג אות ה') מר"פ וא"מ לשוט לכ"ע כו' למזונות לכ"ע מותר כו' והיינו הך דינא שבסי' תקל"א. (דהבא ממדה"י בחה"מ מותר לגלח). ולכאורה מהא דשרי לגלח אין ראי' כ"א דחשיבא יצא ברשות. אבל מנלן דחשיב מצוה. אלא שצ"ל דס"ל כהראב"ד שבעור שם דע"כ מיירי התם ביצא מא"י לחו"ל. וע"כ להרויח אליבא דר"י ולשוט לכ"ע חשיבא שלא ברשות. ומשום דאסור לצאת מא"י לחו"ל. ומינה דלמזונות לכ"ע ולהרויח אליבא דרבנן חשיבא מצוה מדשרי לצאת בגין זה מא"י לחו"ל (וע' תו' פ"ק דע"ז (י"ג) ד"ה ללמוד דמסתפקי' אי יוצאו' מא"י לחו"ל לכל המצות או דוקא למצוה חשובה כו' ע"ש. אבל עכ"פ מצוה בעי' ועיין רמב"ם הלכות מלכים פ"ד הט'). וזהו ג"כ כוונת מ"א במ"ש דמיקרי מצוה. ולכאורה הי' סגי שיאמר דה"ז יוצא ברשות. אלא לפי שקאי אדברי השו"ע שפסק כהראב"ד דאיירינן ביוצא מא"י לחו"ל. וע"כ אי לאו דחשיבא מצוה הי' אסור לצאת. והחולקי' על ר"ת אם נאמר דס"ל דההיא דר"פ א"מ לא מיירי ביוצא מא"י לחו"ל דלא כהראב"ד. ואשר ע"כ אין ראי' מהתם דחשיב מצוה וכנ"ל. א"כ לא קי"ל כוותייהו. שהרי כהראב"ד קי"ל. ואם נאמר דל"פ אר"ת כ"א בההיא דסי' רמ"ח. ובשאר דוכתי הכל מודים א"ש טפי. ועכ"פ השו"ע שבסי' רמ"ח השמיט הא דר"ת ובסי' תקל"א פסק כהראב"ד נראה דע"כ צ"ל דס"ל כנ"ל דלענין שאר דברים חשיב דבר מצוה. וכמבואר מדברי המ"א וכנ"ל. (אך בריב"ש סי' ק"א (רי"ט ע"א) ראיתי שכתב להיפוך ממש היינו שגם ר"ת לא הקיל כ"א מפני קולת האיסור בההיא דסי' רמ"ח. משמע דלשאר מילי גם ר"ת מודה דלא חשיב דבר מצוה (וכן משמע במ"א גופא סי' רמ"ח סקי"ז וצ"ע) אמנם מד' ראב"ן) ומדברי רי"ה וראבי"ה שבהג"מ הנ"ל נראה ודאי דלס"ל הכי וכנ"ל) ועכ"פ איך שיהי' בנד"ד מובן שמדברי רמ"א שכתב או למו"מ כו'. א"ז ענין לדברי הנ"י הנ"ל דעכ"פ ל"ד מו"מ לטיול). ועוד בלא"ה גם אילו לא הי' כתב ברמ"א או למו"מ. כיון שלא פי' היתר לדבר מצוה אלא סיים אבל אם שלח מושל אחריו כו'. עד כגון דבר האבד. מבואר שאין זה ענין לד' הר"י הנ"ל. וכל עיקרו לא בא אלא להתיר הני גווני שפרט. ומקורם הוא כמ"ש במ"מ שבהג"ה דהא דשלח מושל אחריו הוא מהמרדכי שבד"מ. והך דדבר האבד הוא מהתוס' (דכ"ש) שבב"י. ואם נאמר שמעצמנו נלמד מדברים אלו להקל ג"כ לדבר מצוה. (כדמשמע בס' בנ"א במה שכתב כשם שהתירו לו כו'). נראה וודאי דזה אינו דהא דשלח מושל אחריו הוא ע"א לגמרי וי"ל שיש בזה מעין ס"נ וכה"ג. וגם מהך דדה"א אין ראי שהרי גבי חה"מ מצינו שהתירו בדבה"א אפי' מעשה אומן כברסי' תק"מ עמ"א שם סק"ב וסק"ז ובכ"ד. ואלו לצורך מצוה אסור מעשה אומן כמ"ש רמ"א סי' תקמ"ד סס"א. וגם גבי אבילות הרי מלאכת דבה"א ע"י אחרים לכ"ע מותר. וגם יש מתירים להאבל עצמו. כבסי' ש"פ ס"ה ואילו לצורך המועד אפי' ע"י אחרים אסור כמש"ש ס"י. (ולכאורה ה"ה לכל דבר מצוה) ובלא"ה נודע מ"ש הפוסקים שאין ללמוד ולדמות גזירת חכמים זל"ז. וכמו אין מדמין בשבותין עמ"א סי' ש"ז סק"ז (וע' ג"כ בתשובות המיוחסות סי' קכ"ז מזה) והן אמת דבמ"ש רמ"א אי שצריך לילך בדרך. צ"ע קצת דמשמע דכל שצריך ואינו לטיול שרי. דדוחק לומר דמ"ש לבסוף כגון דבר האבד קאי גם ע"ז אם לא שנגיה וכגון כו' בוי"ו. וקשה להגיה כל ס' השו"ע וגם בלבוש הגי' כן. וגם ממ"ש או לשאר דברים הצריכים הרבה מדהוסיף כאן תיבת הרבה. משמע שדוקא בש"ד בעי' שיהו צריכים הרבה דוקא ושע"ז בלחוד קאי האי סיומא כגון דבה"א. משא"כ בהולך לדרך ל"ב דבה"א אלא כל שצריך שרי. אבל מ"מ אין זה ענין לנ"ד שהרי ע"כ צ"ל לדרך שאני. וי"ל דהאי שצריך לילך בדרך ר"ל שהוא כבר בדרך וע"כ נצרך לו לילך לביתו. ולפי"ז אפשר שלמד זה ממ"ש התוס' שם אליבא דרש"י לענין למכור סחורתו שהולך טרם שנודע לו מהאבילות כו' ע"ש. גם קצת דוגמא לדבר ע' ש"ג רפ"ח דעירובין הובא במ"א סי' תט"ו (אע"ג התם מערבין גם לדבר מצוה משא"כ הכא לפי הנ"ל מ"מ עכ"פ שמעי' דבכה"ג חשיב צורך גדול והא כדאיתא כו') ואפשר נמי דמיירי כשהוא באמצע הדרך שלא בבית (או שא"א לו להפרד משיירא) וכה"ג בענין שא"א לו להשאר שם (ועיין מהרי"ק שנ"ג). אמנם יותר נלפענ"ד לפרש ד' רמ"א בזה כפשוטו דכל שצריך לילך לדרך אפי' מביתו שרי ואפי' שלא בדבה"א. ולקח רמ"א זה מדברי הסמ"ק שבב"י ע"ש דמשמע בהדיא מלשונו דמחלק בין כשהולך בתוך העיר להולך חוץ לעיר ומקור זה הוא מהא דתניא התם (דט"ו ב'). יצא לדרך נועל כו'. והרי שבת ראשונה א"י מפתח ביתו. ע"כ מחלק דהאי דא"י היינו בתוך העיר אבל בדרך חוץ לעיר שרי וסברא זו נז' גם בדברי התוס' שם (דכ"ז) ע"ש אלא שסיימו ושמא דוקא בדבר האבד כו'. ופסק רמ"א כסמ"ק בזה כיון שגם התוס' מסתפקי' עכ"פ. (ובלא"ה הלכה כדברי המיקל באבל). וטעם החילוק בין עיר לדרך נראה דהיינו משום שבדרך אין רבים מצויים כמו בעיר. וכעין שמחלק בעל תה"ד בין יום ולילה כנ"ל ועוי"ל דכל לדרך חשוב צורך גדול מסתמא סמך לדבר עמ"א סי' צ' סקל"א

ומעתה אבוא לדברי תשובת הרא"ש כלל כ"ז שבש"ך שם סק"ג (שנזכר ג"כ בס' בנ"א שם) שמזה משמע שחייב בכל מצוה שבגופו. וא"כ גם הליכה לבהכנ"ס בגין תפילת