דברי נחמיה יורה דעה שלא

ע"ש. ואולי עיקר סמיכתו אמש"ש דאיסור יציאה אינו חמור כולי האי כמ"ש רמ"א דהיינו דוקא לטייל כו'. ובסמוך יתבאר אי"ה דגם זה אינו. והאחרונים שלנו כמו הבה"ט ובל"י וח"א העתיקו דברי הט"ז להלכה)

ומעתה נחזי במה שרצה בס' בנ"א להקל לכל אבל לילך לבהכנ"ס מצד שהוא דבר מצוה תפי' בציבור לשמוע קדיש וקדושה וברכו. ויסוד דבריו שהניח להלכה קבוע דאיסור ההליכה אינו כ"א לטייל (וכ"כ עוד שם אות ז' בפשיטות) אבל כל לצורך בין צורך הגוף כגון דבר האבד ובין לצורך מצוה שבגופו אין בו משום איסור הליכה כלל. (נראה לפ"ז שהוא כעין איסור רחיצה שאינו כ"א כשרוחץ לתענוג כו') ואם כן למה לא ילך בשביל תפילה בציבור שעל כל פנים אין לטייל ואין בו איסור הליכה כלל. ועוד שהוא מצוה רבה כדמשמע מההיא עובדא דר"א ששיחרר עבדו כו'. ועפי"ז כ' דע"כ מ"ש בשו"ע דאסור לילך לבהכנ"ס היינו לפמ"ש בסי' שפ"ד ושע"ו. דמצוה להתפלל בבית האבל. ואם כן יש שם מנין כו'. ונראה שהגורם לו לתפוס להלכה קביעה שאין איסור הליכה כ"א לטייל כו'. הוא לפי שראה בדברי הב"י שהביא בשם הנמ"י כן בסתימות ובלי חולק ואדרבה סיים ע"ז וגם הרא"ש כתב כו'. דמשמע דדברי הלכה הן. וגם ראה בדברי רמ"א שקבע בשו"ע דהא דאסור לצאת היינו דוקא לטייל או למו"מ כו'. וסבר דהכל הם דברים אחדים עם דברי הנמ"י הנ"ל ולפענ"ד לא כן הוא. דהנה בדברי הנמ"י יש סתירה גדולה. כי בגמרא איכא ב' ברייתות שנראים קצת כסותרים זא"ז שבדכ"א ב' תניא דאחר ג' הולך לבית האבל כו'. ובדכ"ג תניא שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו. דמשמע קצת שא"י כלל. וכתב הנמ"י בדכ"א ב'. דההיא דדכ"ג היינו דוקא לטייל אבל לדבר מצוה שרי. וסיים דמזה נראה דמותר ללכת לבהכנ"ס כו'. ואלו בדכ"ג כתב וז"ל אינו יוצא לבהכנ"ס. קאמר וכן משמע כו'. ולא תקשה עלך דאמרינן דאחר ג"י מותר ללכת לבית האבל. דשאני הכא דשניהן בתי אבילות הן כו'. עכ"ל. מבואר דזה סותר למ"ש בדכ"א דשרי לילך לבהכנ"ס ולכל דבר מצוה. וא"ל דהתם מיירי בדליכא מנין בביתו. וכאן בדכ"ג מיירי בדאיכא מנין חדא שזה דוחק גדול למיסתם כ"כ ולינקטי לשון א' בתרי דוכתי דסמיכי ואין ענינם שוה. ועוד דלפי מש"ש דלדבר מצוה שרי ואינו אסור כ"א לטייל ודאי גם בדאיכא מנין בביתו היה ראוי להתיר לילך לבהכנ"ס. שהרי על כל פנים יש יותר מצוה בבהכנ"ס דוקא. וכדאמרינן אין תפילה של אדם נשמעת אלא בבהכנ"ס כו'. (פ"ק דברכות די"ו א'). והכי קי"ל בשו"ע סי' צ' סס"ט. גם איכא משום ברוב עם כו' כמ"ש המ"א שם סקט"ו. ועל כל פנים אין זה לטיול. ועוד (והוא העיקר) דאם כן למה ליה לתרץ בדכ"ג דההיא דבית האבל שאני דשתיהן בית אבילות הן. הרי ללכת לבה"א ודאי מצוה היא וכמש"ש בדכ"א. א"ו חזרה יש כאן. דהיינו דאף שבדכ"א תי' דההיא דדכ"ג איירי בלטייל. כשהגיע למקומו בדכ"ג. ראה דהא דאינו יוצא לבהכנ"ס קאמר. וזה שסיים וכ"מ. ר"ל שכ"מ כאן ודלא כמו שעלה ע"ד לעיל. ומשמעות זו נראה דהיינו ממ"ש בברייתא זו שני' יוצא ואינו יושב במקומו. דאי לטייל מאי יושב במקומו שייך בזה. א"ו אבהכ"נ קאי וכ"כ הוכחה זו בהדי' בריב"ש רסי' קנ"ח ע"ש וכ"ה בריטב"א בדכ"ג (ונראה שיש ט"ס בנ"י שלפנינו וחסר תיבה א' וכצ"ל וכ"מ מדאמר שני' כו'. ע"ש שנ' שהוא טעות דמוכח. והיינו הוכחה הנ"ל). ולכן כדי שלא יהיה כסותר לפ"ז לההיא דיוצא לבית האבל. ע"ז סיים ולא תקשה כו' כנ"ל. ונמצא למסקנת הנמ"י אסור לכל דבר מצוה זולת לבה"א בלבד מותר מטעם דשתיהן בתי אבילות הן

והנה בטור הביא פלוגתא בדיו הליכה לבהכנ"ס. דלהרי"ץ גיאות הולך אף בחול. ולהראב"ד אף בשבת אינו הולך. ולרמב"ן ורא"ש בשבת הולך ובחול אינו הולך. ונראה שהכל תלוי בפי' שתי הברייתות הנ"ל. דלהרי"ץ גיאות ס"ל כמ"ש הנ"י בדכ"א. דההיא דדכ"ג איירי רק בלטייל. מה שאין כן לבהכנ"ס שרי כמו לבית האבל. (ויותר מזה גם כן דאלו לבה"א רק לאחר ג' ימים ולבהכי"נ אף בתוך ג"י שרי כמ"ש הב"י) ולש"פ הנ"ל ס"ל כמסקנת הנ"י בדכ"ג וכנ"ל. (אלא שהראב"ד ס"ל דשבת ראשונה שבברייתא ר"ל שבת ממש. ולרמב"ן ורא"ש ר"ל שבוע ראשונה דהיינו בחול) ונראה דמה שדחה רמב"ן דברי רי"ץ גיאות כמ"ש הב"י היינו גם כן מכח ההיא הוכחה דלעיל מהא דאמר שני' יוצא ואינו יושב במקומו כנ"ל. וכנראה מדברי הריב"ש שם שכתב שכן דקדק רמב"ן. וזהו גם כן מ"ש הריטב"א שדברי רי"ץ גיאות אין לו עיקר בש"ס ע"ש. (ולפי זה י"ל גם כן שבד' הנ"י לאו חזרה היא אלא פלוגתא ר"ל דב' המקומות לאו מרועה אחד ניתנו דלא אליבא דחד מ"ד הן אלא בדכ''א העתיק דברי הרי"ץ ובדכ"ג דברי הרמב"ן וסיעתו. וכמדומה שכהאי גונא נמצא לפעמים בדבריו ז"ל בשגם נראה שיש ט"ס בדבריו ז"ל בדכ"א. ע"ש במ"ש ויש מי שכתב המתנחמים ואף על גב דאמרינן כי' שאין לזה הבנה. יצריך למחוק תיבת המתנחמים וכצ"ל. ויש מי שכתב דאף על גב דאמרי' כו'. וא"ש טפי שבדכ"א העתיק דעת רי"ג בשם יש מ"ש ובדכ"ג הוא דעת עצמו וכדעת רמב"ן ורוה"פ. וראיתי שגם בדברי רי"ו יש סתירה מיניה וביה וצריך גם כן לדחוק או להגיה בכעין הנ"ל בדברי הנ"י) וכיון דקי"ל כרמב"ן וסיעתו כדאיקבע הלכתא בשו"ע שם ס"ג ממילא אידחי לה ההיא לישנא שבנ"י דכ"א מהלכה שזהו כדעת רי"ג (או שזה היה רק ס"ד דהנ"י ולבסוף חזר בו בדכ"ג וכנ"ל). אלא שעדיין קשה לפי זה מה שהב"י העתיק דברי הנ"י שבדכ"א בסתימות וסיים ע"ז וגם הרא"ש כתב כו' דמשמע שדברי הלכה הן וכנ"ל. אמנם בלא"ה מה שזיווג הב"י דברי הנ"י הנ"ל עם הרא"ש כאילו הם דברים אחדים ממש. זה וודאי אינו שהרי הרא"ש (ססי' פ"ד) לא הזכיר כ"א ט"ב שמהא דהולך לבית האבל נהגו באשכנז שבליל ט"ב הולך לבהכ"נ כו'. משמע ודאי דדוקא ט ב למדו מבית האבל והיינו לא מטעם דבר מצוה. אלא משום שבט"ב הכל מתאבלים. וה"ז כלבית האבל ממש. (גם לפי תי' שבנ"י דכ"ג הנ"ל) וכן מבואר בהדי' ברא"ש פרק בתרא דתענית (סי' ל"ח) מה שאין כן בשאר ימות השנה ודאי ס"ל להרא"ש כדעת רמב"ן שאינו הולך בחול וכמבואר מדבריו שבדכ"ג (סי' צ"ג) וכמ"ש הב"י גופא לקמן א"ו ע"כ אין כוונת הב"י במ"ש וגם הרא"ש כתב כו' לומר שגם הרא"ש ס"ל ככל דברי הנ"י הנ"ל. אלא רק לענין מה דמסיים הנ"י שם וכש"כ בט"ב שכולם אבלים כו' ע"ז כתב שגם הרא"ש ס"ל הכי בזה אבל בעיקר דברי הנ"י דהא דאינו יוצא מפתח ביתו היינו רק לטייל אבל לדבר מצוה שרי. ודאי הרא"ש פלג. ע"ז וס"ל כאידך לישנא שבנ"י דכ"ג וכרמב"ן ורוה"פ וכנ"ל. ואם כן י"ל שעיקר מה שהביא הב"י בין הא דהנ"י ובין דברי הרא"ש הכל רק ללמדנו ההיתר בט"ב בלבד. וכאשר באמת קבע זה להלכה בשו"ע בא"ח סי' תקנ"ט. מה שאין כן עיקר ד' הנ"י לחלק בין לטייל לבין דבר מצוה אין זכר לזה בשו"ע כלל. ואדרבא הרי קבע בשו"ע לאיסור הליכה לבהכ"נ כדעת רמב"ן ורא"ש וש"פ (אלא שלפי"ז מש"ש שמנהגם שבכ"י קה"ת יוצא לבהכנ"ס טעמא בעי. ואולי לפי שקה"ת גם בב' וה' הוא מתקנת נביאים שבימי משה כדאיתא בפ' מרובה (דפ"ב) והיינו שמשה עצמו תקן שהוא היה הנביא הגדול כו'. ע' רמב"ם וכ"מ רפי"ב מה"ת. ולפמ"ש הב"ח בא"ח סי' תרפ"ח משמע דכל כה"ג