דברי נחמיה יורה דעה של

שלאחר ל' הראשונים. (דכל המתים). ונמצא מבואר דאם שהה ל"י השניים א"צ לגערה ולפי"ז ממילא הדבר תלוי בחילופי הגירסאות דלגירסת התוס' שישלח פרע ויגערו כו' לא נמצא שורש לזה כלל לומר שאחר ל"י השניים לא בעינן גערה. ובוודאי שאין כח לשום פוסק להגביל זמן קבוע לצורך גערה הנזכר בגמרא בסתימות אם אין רמז לזה בגמ'. ומה שפירש הכ"מ וב"י כדברי הרמב"ם ה"ז ג"כ עפ"י גירסא או יגערו כו'. בירושלמי גם בלא"ה גידול פרע הרבה מאד שאני דסברא הוא וכן י"ל בדברי ר' ישעי' ז"ל שבבריי' אבל להגביל זמן ב"ח אין סברא בלי ראי'. ועכ"פ כל הפוסקים שסתמו דבריהם ודאי משמע כולהו ס"ל דגם אחר ל"י השניים בעינן גערה. וגם אפשר דהפוסקי' דפליגי על סמ"ק במ"ש הרגל שחל אחר ל"י מפסיק הגערה הוא מה"ט. שהרי הר"פ נתן טעם לסמ"ק משום דכיון דשיעור גערה ל"י הוי דבר דמשום ל' כו', א"כ אותן דס"ל שאין הרגל מפסיק היינו מטעם דלא ס"ל הא דשיעור גערה ל"י כו'. והא בהא תלי' (אלא שהרמב"ם דס"ל כגי' או עד שיגערו כו'. ועכ"ז ס"ל דאין הרגל מפסיק אפי' אחר ל"י צ"ל דלא ס"ל דשילוח פרע היינו ל"י כדלעיל. אלא כפי' הכ"מ וב"י כו'. א"נ אף דס"ל בהא כסמ"ק לא ס"ל סברת הר"פ דמש"ה נק' דבר שמשום ל'. דכוונת הירושלמי במש"א דבר שמשום ז' ול' היינו ל' הראשונים דוקא) ועכ"פ במה שלהסמ"ק וההגהות אחר ל"י השניים לא בעינן גערה נראה וודאי דפליגי הפוסקים. ויש שרש לזה. אבל במה שלדעת הסמ"ק מהני גערה בל"י השניים בהא נראה דוודאי אין חולק מדינא דאין הרמז בגמ' ופוסקי' לומר שיש זמן דלא מהני גערה הרי סתמא אמרי עד שיגערו כו'. (והא דתוך ל"י הראשונים לא מהני גערה סברא הוא דוודאי לא עדיף או"א משאר מתים. וגם לשון הגמרא ע"כ המתים מסתפר לאחר ל"י על או"א עד שיגערו כו'. מורה כן וכש"כ לגירסת שישלח פרע ויגערו כו' בירושלמי. מבואר דתרתי בעינן שילוח פרע דהיינו ל"י וגם יגערו. כדפי' הב"י בד' הרי"ף). נמצא לפי"ז אי איתא פלוגתא (בראשונים) בעיקר דין הגערה שבגמרא בהא פליגי דלהסמ"ק וסיעתו אחר ל"י השניים ל"ב גערה ולש"פ לעולם תלוי בגערה. (כהלק"ט או עד יב"ח כהבי' יהוד' דסבר' הוא דלא מצינו שום אבילו' אחר יב"ח (ונראה דה"ה בגיהוץ ולילך לסחי' למרחוק כו') ולהב"י לדעת הרמב"ם עד שישלח פרע הרבה מאד ונראה דכ"ה דעת רבינו ישעי' ז"ל הנ"ל) אבל להגביל לזה שיעור ג"ח נראה דליכא למ"ד. וכמו"כ דלא יועיל אחר ל"י הראשונים נראה ג"כ דליכא מ"ד וכנ"ל דבלי רא' ורמז בגמרא וירושלמי א"א להגביל זמן נגד סתימות הגמרא. והפלוגתא שבמהרי"ל ומהרא"י ע"א הוא דפליגי במנהגא לאסור הכל דרבים מחמירים בזה במשך שיעור הגערה דסמ"ק והיינו ב"ח והאגודה מחמיר בזה ג"ח ובאוסט' יב"ח (או אף את"ל דמ"ש במהרי"ל דרבים נוהגין שיעור גערה כו' ר"ל שמעמידין על עיקר הדין כו'. עכ"ז מ"ש אבל באגודה כ' ג"ח חוזר על חומרא דממנהגא כו'. וראשון נראה יותר בלשון). והד"מ לפי שהעתיק מד' מהרא"י בשם האגודה לשון שיעור גערה שהוא לשון א' עם לשון הכלבו וסמ"ק וגם השמיט תיבת נהגו. (ואפשר נמי שבסמ"ק שלפניו לא הי' כתב הא דשיעור גערה ל"י אחר ל"י כנראה ממה שכתב כן רק בשם כלבו. וכן נמי לא הי' כתב לפניו דברי ההגהות וכמו שלא הי' זה בסמ"ק דהב"י כנראה ממ"ש כאן ובא"ח סי' תקמ"ח) אפשר דכ"ז גרם לו שהי' סבור דאגודה וכלבו פליגי בעיקר הדין. ופי' לשון שיעור גערה שיש שיעור אימתי מתחיל דין גערה או אימתי יגערו החברים דלמר בכלות ב"ח ולמר בכלות ג"ח. וע"ז סיים ומד' ב"י משמע כו'. דהב"י פליג וס"ל דאחר ל"י הראשונים נוהג גערה שכן מבואר מד' ב"י עצמו וגם מד' הגמ"י שהביא כו'. ומ"מ דבריו שבשו"ע יש להם קיום בדוחק דשיעור גערה שבדבריו הוא ע"ד הנ"ל ומכח מנהגא לבד. והפלוגתא היינו הך שבדברי מהרי"ל ומהרא"י ולא כלבו וסמ"ק שמדבריהם עם ההגהות מבואר דקאי על עיקר הדין ושפי' שיעור גערה שבדבריהם הוא להיפוך ר"ל שבתוך הזמן תלוי בגערה ושאח"כ ל"ב גערה כו'. (ובזה ליכא מ"ד ג"ח אלא כו' וכנ"ל) ולדינא לכאורה כיון שהב"י לא ס"ל כלל שיעורה בגערה. ודברי רמ"א עכ"פ מסופקים (וכ"ש שלא נראה כלל מלשונו שבא להקל על דברי הבי) וגם בהך דג"ח עדיין ספק על כל פנים אם מעת הגילוח או מהתחלת האבילות גם אם מעת הקילוח אם כן כשכלו הג"ח תוך ל"י השניים יהיה קולא למעשה נגד סמ"ק כו'. ולא משמע כן במהרי"ל ומהרא"י. (ובסידור ח"ד גם כן אין מבואר כ"כ לא זה ולא בעיקר הפי' שהרי לא ביאר בפי' שלאחר ג"ח לא צריך גערה וגם משמע מדבריו דתוך ג"ח ל"מ גערה, והיינו ממנהגא על כל פנים כו' כנ"ל) אם כן לכאורה קשה להקל בתוך ג"ח מהאבילות בלי גערה על כל פנים. (שהוא דינא דגמרא על כל פנים כו') וכ"ש שאו' שבמחנינו נוהגין להחמיר יב"ח ולא עד שיגערו והיה נלפענ"ד דעל כל פנים גערה בעי' ובזה היה אפשר לסמוך דגם אי כהאי גוונא נקרא תוך ג"ח. כיון דהסמ"ק וסיעתו מקילי' לגמרי אחר ב"ח וגם לשאר פוסקים על כל פנים בגערה שרי ולא נשאר כ"א חומרת האשכנזים ממנהגא לפי הנ"ל ובזה אפשר היה לסמוך שנא' שזה נקרא אחר ג"ח מהגילוח כו'. גם אפשר שלא דיברו כ א בחול ולא בפגע הרגל

שאלה כ"ו (לסי' של"ג

) ע"ד מה שהקיל כת"ר שילך האבל (על או"א) לבהכ"נ בלילה בשביל לומר קדיש. והוא עפ"י מה שפלפל בס' בנ"א סי' ח' להתיר לכל אבל לילך לבהכנ"ס בשביל לשמוע קדיש וקדושה. והגם שלא התיר למעשה כ"א באותו חצר. וגם בפנים שם כלל קנ"ג ס"ג הניח זה בצ"ע. מ"מ בלילה סמך כת"ר למעשה עפ"י מ"ש רמ"א סי' שצ"ג ס"ב דהמיקל לצאת בלילה מפני הצורך לא הפסיד. (ובפרט שלומר קדיש הוא טובת המת וצורך גדול). הנה בתה"ד מרא דהאי דינא שברמ"א כמבואר בהדיא דהיינו דיקא כשהולך לישן לבית אחר (וכהאי גוונא) והולך יחידי כו'. אבל בהולך לבהכנ"ס מקום חבורת בנ"א אין חילוק בין יום ללילה ע"ש. (והובא גם כן במ"א סי' תקנ"ט ססק"ח) ועיין גם כן בפסקי מהרא"י סי' קל"ד מעין זה. ואף על פי שראיתי בשו"ת תודת שלמים סי' ז' שלמד מדברי תה"ד הנ"ל להתיר לשמש אבל לילך לבהכנ"ס לשמש בצורכי בהכנ"ס. (ודלא כט"ז סי' ש"פ) ע"כ צ"ל דהתם העסק הוא בע"ש טרם שמתקבצים לשם בנ"א. וכדמשמע מלשון השאלה שם ע"ש. וזש"ש ושם בבהכנ"ס מתבודד במלאכתו כו'. ר"ל דאז אין שם אנשי הקהל עדיין אבל לילך לבהכנ"ס בעת שהקהל שם הרי נראה מבואר מדברי תה"ד עצמו דאסור. וקצת י"ל דמ"ש מתבודד במלאכתו ר"ל דאף בעת שהציבור שם מ"מ במלאכתו היא לבדו עוסק ולא בחברת אנשים. משא"כ אם מתפלל או אומר קינות עם הציבור יחד כו'. ולפ"ז גם בנד"ד הרי הוא לבדו אומר קדיש אבל גם זה דוחק גדול ומנ"ל וכיון שבכל דיני אבילות. לילה ויום שוין. כמ"ש רמ"א ש"פ בשם תשובת רשב"א. (ועיי' תשב"ץ ח"ב סי' מ"ד דלחלק כו'. דברי בורות הן ע"ש). אלא שלענין יציאה מביתו. (עם שהוא גם כן דינא דגמרא). חידוש הוא שחידשו בעל תה"ד להקל בלילה. הבו דלא לוסיף בדבר שמדבריו גופא יותר משמע להחמיר. (ובלא"ה דברי הת"ש צ"ע דמשמע שם שרוצה להתיר אף ביום. והרי בתה"ד גם בגוונא דהולך לישן בבית אחר לא הקיל כ"א בלילה. והיינו שביום אסור מצד ההליכה במקום ובזמן שרבים מציין