דברי נחמיה יורה דעה שכז

דאושא אלא דפליגי בזה ר"ג ור"א ופ' כר"ג וזהו שהרמב"ם בפי' המשניות בפ"ב דבכורים כתב אמרם לשביעית כמו שאגיד לך כו'. ופי' בנכנס משביעי' לשמינית כו'. והיינו שר"ל דוקא לחומרא בתר חנטה. (ובשעת לקיטתו עישורו פי' שם בשאר שני שבוע) ועפי"ז גם הני תרי מתני' דהיינו סתמא דסוכה ומתני' דבכורים דהוי ג"כ כסתמא (דבין לר"ג ובין לר"א שוין לז') לא סתרי אהדדי. דהכא והכא לאומרא וכרבותינו דאושא. (ולכן פ' כן הרמב"ם). ומה שלא הזכיר הרמב"ם בה"ש דגם בנכנס משביעית לשמינית לחומרא בתר חנטה לביעור היינו שממילא מובן ממה שלא הוציא האתרוג בזה מכלל האילנות שהזכיר בה' י"ג שם. (אלא שק"ק דלכאורה ה"ל להוציאו מהכלל שם לענין לחייבו במעשר כשמינית לחומרא כנ"ל. וצריך לדחוק דבזה סמך א"א אמ"ש בפ"א מה' מ"ש דהתם עיקר דינו מעשר וצ"ל דהיינו מ"ש הלכה ה' אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית פי' למעשר היינו בשאר שני שבוע כדמסיק שם כיצד אם נלקט בשלישי' כו' ולשביעות צ"ל דהכוונה לענין מעשר דשנה שביעית (ומה שסתם ולא פי' לפי שהוא דבר הנלמד מעניינו שהרי בדיני מעשר עסוק וקאי שם ולא בדיני ביעור דשביעית) וע"כ היינו בנכנס משביעית לשמינית לומר דחייב במעשר כשמינית. משא"כ בנכנס מששית לשביעית ביאר שם הוא דלא אזלינן בתר לקיטה בהא אלא חייב במעשרות כששית. והיינו הכל לחומרא כו')

שאלה כ"ה ראוי לעיין מה שאין כולנו מקיימין מצות הלוית המת כדינו מדין הג' המבואר בי"ד שס"א דמבואר דלמאן דקרא או שנה מבטלין אף ת"ת להוצאתו עכ"פ עד ס"ר ובשאר מלאכות אף למאן דלא קרי ותני הכל בטילי' ובאי' ללוות. ורמ"א הביא הי"א דעכשיו הכל כמאן דקרי או תני. וכ"ז אף שאינו רואה ממילא. אלא מחויב לילך מביתו בגין זה כל שיודע שיש מת בעיר (או אפשר לפ"ז גם ה' ראוי להודיע. וכענין שיפורי שנזכר בגמרא דכתובות שם). ומ"ש בשו"ע שם וא"ל לצאת ולראות כו'. היינו רק לענין ההתעסקות ולמאן דלא קרי ותני כמ"ש הט"ז וש"ך וההיא דפ"ג שם כל הרואה כו' ע"כ היינו (אף בשיש שם כשיעור הנז' לכאו"א או) כמ"ש תר"י ר"פ מי א וז"ל כלומר אעפ"י שאין נושאי' לקוברו כו' ע"ש. והכוונה דאל"כ מ"ש הרואה דוקא (וא"צ למש"ש במיו"ט ע"ש). ואין ללמד זכות שנשתרבב המנהג כדברי הי"א שבטו דהא דמבטלין היינו רק במת מצוה. שזוהי סברא דחוי' לגמרי בכל הראשונים. כמ"ש תו' ורא"ש ורשב"א ור"ן. (ולא ראיתי שי"א כן אלא רק שדחו מאי דמשמע כן לכאורה פ"ק דמגילה אבל פשיטא להו דהכא בפ"ב דכתובות ובמגילה דכ"ט בכל המתים איירי ולא במת מצוה בלבד דהא סתמא קתני. וגם אין טעם לכאורה דלמת מצוה יהי' נצרך רוב עם ללוות יותר משאר מת גם לכאורה אינו מובן כלל איך שייך לשון הוצאת המת ולוי' במת מצוה אחר שקונה מקומו מתנאי יהושע (ב"ק דפ"א). ודוחק גדול לומר דמיירי במצאו בתוך התחום שמביאו לבה"ק כדלקמן סי' שס"ד מהירושלמי. וכה"ג מה גם הא דאמר עולא דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא. ופירש"י משער העיר ההיא עד הקבר. איך שייך זה במת מצוה והטור שכתב זה בלשון י"א עכ"פ צ"ע) וגם בשו"ע וכל האחרונים לא נזכר כלל סברא דחוי' זו. וגם קשה לומר שנשתרבב עפ"י דברי הי"מ שברא"ש וש"פ דהא דמבטלין בשאר מתים רשות קאמר. דעם היות שבחי' הרא"ה לכתובות ראיתי כנוטה לדעת זו. (וכ"מ וודאי עכ"פ פשטות הברייתא בהא דתני אמרו עליו על ר"י בר"א כו' משמע רק איהו הי' מחמיר כו') אבל עכ"ז אחר שהרא"ש ורשב"א ור"ן וש"פ דחו לדיעה זו וגם בטוש"ע לא הובא' כלל. והש"ך ושארי אחרונים כתבו שהסכמת הפוסקים דחובה קאמר. איך אפשר להקל בזה (והוא דינא דגמ') ועוד גם לפ"ד זו אחר שגבי ת"ת עכ"פ רשות והיינו דשניהם חשובי' כשוין (עיין לדעת הר"ן לדיעה זו דבפ"ק דמגילה ה"ק כיון דשאר מתים כת"ת כו'). א"כ בשאר מלאכות הי' ראוי להיות חיוב לבטל. והרי חזינן דבגמרא נק' ס"ר למאן דקרי ותני. כל צורכו הנזכר בברייתא. ואיך יתכן לבטל ולהקל בזה עתה לגמרי (אף מי שיושב בטל לגמרי כו') וא"ל דסומכים בזה מצד החברות שישנן עתה בכל עיר שהרי מפורש בכל הפוסקי' ובטוש"ע שם ובסי' שמ"ג דזה לא מהני כ"א לענין התעסקות הקבורה אבל לא לענין לויה והוצאת המת. ועלה על דעתי לצדד זכות דמדין מחילה נגעו בה. וכעין שכתבו הפוסקים בהא דנהגו להקל באבילות הקרובים המתאבלי' עמו שבסי' שע"ד ס"ו שהוא ג"כ מדינא דגמרא. וכתב הטעם משום דכולם נהגו למחול וע"כ אין הכוונה שנהנו למחול בפירוש דהא חזינן דז"א אלא כוונתם דכיון דנהגו להקל אמרינן דסתמא דמילתא דכולם מוחלין. ושוב אין חיוב כלל מסתמא. וכן בהא דאין המנחמין רשאין לישב אלא ע"ג קרקע שהביאו הראשונים זה בשם מימרא דרב יהודה. ועכשיו א"נ כן כתב ג"כ הט"ז וש"ך סי' שפ"ז הטעם משום דמסתמא מוחלין וא"כ גם בנ"ד י"ל כן. ואף דהתם הרי פירשו לפי שאין אבילות של המתאבלים עמו אלא משום כבוד האבל. וכן בהא דישיבת המנחמי' ע"ג קרקע הוא רק משום כבוד המתנחמין. משא"כ הלוית המת לפה"נ הוא משום כבוד המת. דומיא דהספדא דמסקי' בפ' נגמר הדין (דמ"ו ב') דיקרא דשיכבא הוא. מה בכך הלא גם בכבוד המת מהני מחילתו דמית' כדקי"ל גבי הספידא דאם אמר שלא יספדוהו שומעי' לו (שם ובטוש"ע סי' שד"מ ס"י). וא"כ שוב שייך ג"כ הסברא הנ"ל בדבר דחזינן דהכל מקילין י"ל דמסתמא דמילתא כל המתים מוחלין. ואלא דלפי"ז צ"ע א"כ למה הוצרכו הפוסקים לפרש גבי הקולא דמתאבלי' עמו לפי שאין זה אלא לכבוד האבל וע' בהגמ"י פ"א דה"א הוצרך להוכיח כן מדאין מתאבלי' עמו אלא בפניו כו' ע"ש. משמע לכאורה לאפוקי אילו הי' יקרא דשכבא ל הי' שייך הסברא הנ"ל ולפי הנ"ל ז"א. ולכאו' יש לפקפק על הנ"ל דגבי הלוית המת למאן דקרי ותני דבעי' ס"ר אמרי' בגמ' הטעם דנטילתה כנתינתה והיינו נטילתה של תו' כדפירש"י. וא"כ ה"ז כבוד התו'. ולכאו' א"כ אף מחילתו דמיתה לא מהני. אבל ז"א שהרי קי"ל הרב שמחל על כבידו כבודו מחול (סי' רמ"ב סל"ב) והיינו לפי שגם כבוד התו' בידו למחול וכדאמרי' בגמ' שם וקידושין דל"ב ב') הדר אמר רבא אין תורה דילי' היא דכתי' ובתורתו יהגה כו'. וכן בע"ז י"ט שנקראת תורתו ובידו למחול על כבודה ע"ש. וא"כ ה"ה כאן נראה די"ל כן. אלא שלכאורה י"ל דל"ד דווקא כשהרב בחיים אז התו' שלמד וקשורה בדעתו ומתאחדת עמו נק' תורתו כו'. אבל כשמת ותלמודו בטל ומסתלקת וחוזרת למעלה וכפי המובן מפירש"י שפי' כנטילתה היינו נטילתה של תורה ממנו. א"כ הכבוד שעושין אז היינו על העלאת והסתלקות התו' כמו שהיא בפ"ע י"ל שאינה נקראת אז תורתו וא"י למחול על כבודה. אבל ז"א חדא דאף א"ל יהא כן י"ל דמ"מ כשמוחל קודם מיתתו דאז וודאי נקראת תורתו כנ"ל מהני אף לאח"כ כשם דחזינן בהספידא דכל אדם שהוא יקרא דשכבא (דהיינו מסתמא כבוד נשמתו) מהני אמירתו דקודם מיתה לאח"כ (למחול על כבוד נשמתו אף לאחר הסתלקותה ממנו כו') ועוד דבאמת וודאי גם אחר המיתה אין התו' ניטלת ונפרדת מנשמתו (עכ"פ) אלא קשורה ומתאחדת עמה וכמארז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. (וע"כ נק' מזון לנשמה בג"ע עיין בס' מקובלים) ומ"ש כנטילתה וקאי על התורה (לפירש"י) היינו שממילא ניטלת ועולה כלילה עם עליית נשמתו. אלא דעיקר הכבוד הוא מצד התורה הכלולה עמה דלכך בעינן ס"ר כנתינתה כו'. דמצד הנשמה עצמה לא הי' בעינן כולי האי ומה שפירש"י נטילתה של תו' ממנו ר"ל מגופו כו'. (וידוע מארז"ל ע"פ בשכבך תשמור עליך בקבר) וע' שט"מ בשם הגאונים שהוא ג"כ ע"ד פירש"י