דברי נחמיה יורה דעה שכו

חנטה אחר דעל כל פנים המציאות הוא שהאתרוג גדל ע"כ מים כנ"ל. וע"ז הספיקו במה שמצאו טעם לזה בלבד. מ שאין כן על פי הס"ד דריש קדישין שמפורש הטעם דבתר לקיטה למעשר משום שגדל ע"כ מים. והרי טעם זה עיקרו נאמר אשביעית לפ"ד הר"י ע"כ קושייתם שם בדרך תרתי דסתרי. וע"כ עלה ע"ד דשמא הס"ד ס"ל דר"ג רק לחומרא קאמר לשביעית בתר חנטה כו'. והב' על פי מה שראיתי בדברי מהרי"ט בחי' לקידושין אמ"ש התו' ומכ"מ לענין מעשר שהוא דרבנן כו' ע"ש. שמתבאר מדבריו שלומר שלענין מעשר השוו חכמים אתרוג לירק מטעם דדמי ליה בגידול ע"כ מים. זה לא יתכן. מדחזינן שלענין רבעי ושביעית לא חלקתו תורה משאר אילנות אף דדמי לירק בגידול ע"כ מים. (וגם יותר יש ללמוד ולהשוות מעשר דאתרוג לשביעית דידיה גופא מלהשוות מעשר דאתרוג לירק) אבל זאת יתכן לומר שלענין מעשר דאילנות וירקות שהן דרבנן. עיקר תקנתם היתה לתלות הדבר בגדל ע"כ מים או רוב מים. מצד הסברא דכל שגדל על רוב מים דהיינו מי גשמים ק להתעשר לשנה שעברה דהא לשנה הבאה גשמי' פוסקי' כו'. ולכן גם באתרוג אין לתלות מעשר בשביעית. שגם אם לשביעית בתר חנטה מאיזה טעם ודרשה שיהיה עכ"ז למעשר יתכן שלא יצא מן הכלל דכל שגדל ע"כ מים מתעשר להבא. ואין זה תרתי דסתרי כלל. ולכן כן עפי"ז י"ל דבעיקר ד' ר"ג מצ"ע לא היה הדבר קשה כ"כ למה לשביעית בתר חנטה ולמעשר בתר לקיטה דלא הוי תרתי דסתרי דלמעשר י"ל כנ"ל דעיקר תקנת חכמים כך הי' לתלות מסברא בגדל ע"כ מים מה שאין כן לשביעית. (דאורייתא עיקרו תלוי בדרשות כו') אלא שבפ"ק דר"ה ודפ' לוהג"ז מהדרי התוס' למצוא הטעם למה לשביעית בתר חנטה הספיקו א"ע שפיר במה שמצאו מדרש' דוברביעית כו'. אבל כאן בריש קידושין לפי הס"ד שנרמז הטעם בד' ר"ג דלמעשר כירק משום דדרכי' דאתרוג כירק משמע שרק תולה הטעם שנלמד אתרוג מירק משום דדמי' ליה בגדל ע"כ מים. וכמש"א מה ירק כי' אף אתרוג כו'. וזה לא יתכן מאחר דלענין שביעית שוה לאילן אף דדמי לירק כנ"ל ע"כ עלה ע"ד דלפ"ז שמא ע"כ י"ל דרק לחומרא שוה לאילן לשביעית כו' וכ"ז דוחק

ו עוד יש ליישב ד' התוס' הנ"ל עפמ"ש בעהמ"א בסוגיא דפ"ק דר"ה הנ"ל וע"ש במ"ש בשם הר"מ ז"ל) דהא דרבותינו נמנו באושא אתרוג אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית פי' לחומרא כלומר אף אחר לקיטתו כו' יע"ש שמתב' מדבריו שאין הכוונה שרבותינו דאושא חולקים אר"ג דמתני' אלא כ"א מהני תנאי ואמוראי מפרש להו לד' ר"ג כטעמי'. אלא שלבסוף שמתקשה בסיום ד' הר"מ ז"ל שם מסיק שדעתו של הרב ז"ל דלא מכרעו הני תנאי ואמוראי לא כר"ג ולא כר"א כו'. וכי היכא דסליק טעמייהו דרבותינו לר"ג ה"נ סליק לר"א כו'. אבל על כל פנים אליבא דר"נ ודאי סליק ואם כן לרבותינו יהיה פי' דר"ג במש"א שוה לאילן לשביעי' היינו רק לחומרא כגון משביעי' לשמיני' (לענין ביעור לבד). ולפי זה י"ל שגם התוס' במ"ש ושמא י"ל כו' כוונו לזה. (ואף בדברי בעה"מ יתבאר על פי שיטתו דהא דאזלינן בתר חנטה להחמיר הוא מעיקר הדין ככל אילן והא דבתר לקיטה הוא רק מתורת חומרא כמ"כ נוכל לומר להתוס' להיפוך גם כן דהא דבתר לקיטה הוא מעיקר הדין לפ"ד הר"י שעיקר דרשא דמה גורן ויקב כו' לענין שביעית איתמר. והא דבתר חנטה רק מתורת חומרא. ויתפרש הא דרבותינו נמנו אחר לקיטתו כו'. היינו שכן ראוי מעיקר הדין ושלפי"ז ע"כ ד' ר"ן במתני' רק לחומרא) ולפי"ז הקושי' מסוגי' דפ' לוהג"ז ודאי מתורץ. דזה בעצמי כוונת התרצן במש"א הוא דאמר כהאי תנא כו'. דהיינו דמפרש ד' ר"ג כהאי תנא דרבותינו שבאושא. דלפ"ז ר"ג רק לחומרא אמר וכנ"ל. והמקשה הקשה לפי מאי דמשמע לפ' פשיטא דר"ג בין להחמיר בין להקל קאמר שוה לאילן לשביעית (ע"ד שכתבתי בראשונה) וזה בעצמו מפורש בד' בהמ"א בראש דבריו במ"ש ולא תקשה לך הא דאמרי' במס' סוכה והא בין לר"ג כו'. דלמאי דקס"ד לפי פשוטה קא מקשי כו'. והתם נמי אסקינן כרבותינו כו' ע"ש דלפה"נ ע"כ שכוון לכעין קושייתנו ממש ומפרק לה כנ"ל. (והן אמת שפשטות דבריו אינם מובנים כלל אם הין שם ט"ס דמשמע דקאי ארבה ור"ה והרי הם וודאי ס"ל דעל כל פנים לביעור אזלינן בתר חנטה גם לקולא ומה ז"ש ולא תקשה לך כו'. איזה קוש' יהיה לדידהו. ומה זה שכ' דלמאי דקס"ד לפי פשוטו דשביעית בין למעשר בין לביעור קא מקשי וכ"נ מ"ש דלמסקנא לא הוזכר במשנה לשביעית כ"א לביעור. דמ' לכאו' מכ"ז שמעיקרא הוי קשה לי' דמסוגי' דסוכה מ' שפי' ד' ר"ג לשביעית היינו בין לביעור בין למעשר (דשנה שביעית כמו בנכנס מו' לז' כו') לזה הבנה דבסוכה אין נ"מ כלל בענין מעשר כ"א לענין ביעור. אע"כ דכוונתו דלפמ"ש דכל חד וחד מפרש לד' ר"ג כטעמי'. אם כן לרבותינו דמסקנא שיבאר לקמן דא' דהכל אזלינן לחומרא יתפרש ד' ר"ג לשביעית רק לחומרא אם כן לכאורה קשה ע"ז מסוגי' דסוכה כי' ע"ז כ' כ' ולא תקשה כו'. ומ"ש דקס"ד לשביעית בין למעשר בין לביעור אולי היא ט"ס וצ"ל בין לחומרא בין לקולא ואם אינו ט"ס יתפרש כך. שבענין שביעית הרי יש ב' דברים מנגדים זל"ז חומרא וקולא דהיינו ביעור יפטיר ממעשר אם כן שאני אומרים להטיל לחומרא בתר חנטה וגם בתר לקיטה אם כן ע"כ לא ישכני דין ביעור ודין מעשר הנתלה בשביעית במ"א כגון לילך בתר חנטה בשניהם או בחד לקיטה בשניהם דחומרא שבזה הוא קולא לענין זה, ע"כ כ' דקס"ד דאחר דסתמא א' לשביעי' בתר חנטה משמע בין לענין ביעור בין לענין דין המעשר הנתלה בשביעית וע"כ בא' מהם הוא קולא לילך בתר חנטה. לכן הוי' משמע ליה להקס"ד דלגמרי אזלינן בתר חנטה כו'): אמנם לענין קושייתי הנ"ל שאיך כתבו התו' פי' בד' ר"ג שלא כאמוראי דירושלמי ודפ"ק דר"ה ה עדיין אינו מתורץ בטוב כ"כ מאי אהני להו לתו' שיתורץ לרבותינו עדיין קשה לרבה ור"ה ר"י ור"ל דכולהו אמרי מששית לשביעית פטור מביעור ומ"מ אפשר מאחר שעיקר קושי' התוס' חוזר להקשות על פי' ר"י בהא דעיקר דרשא דמה גורן ויקב כו' קאי אשביעית משא"כ לפירש"י לק"מ לכן מאחר דלרבותינו א"ש. ובכל הסוגי' בין דפ"ק דר"ה בין דפ' לוהג"ז וכן בירושלמי הכל למסקנא מסקינן לדברי רבותינו דאושא. (וכנראה שכן עיקר להלכה ויתבאר בסמוך) יאליבייהו א"ש דברי ר"י לא חש התוס' אם עדיין יהי' קשה על הר"י לפ"ד האמוראים הנ"ל. והן אמת שלשון שמא י"ל אינו נכון כ"כ לפ"ז דנראה כאלו סברת עצמם קאמרי והל"ל ולרבותינו דאושא אתא שפיר כו'. אלא לפי שבאמת התו' לא בריר' להו כשיטת הבעה"מ הנ"ל. (בפרט לגי' שלנו בפ"ק דר"ה כו') אלא שלדוחק הקושי' לדברי ר"י כתב שמא י"ל כו'. (והכוונה שכן יהי' פי' דברי רבותינו דאושא כו')

והנה עפ"י ד' בעה"מ הנ"ל מתרצי קצת פסקי הרמב"ם בפ"א דהל' מ"ש ש הלכה ה"ו ופ"ד דה' שמיטה הי"ב שנתחבטו בהם הכ"מ ובעל שעה"מ ע"ש. ולפי הנ"ל נראה דפ' כרבותינו דאושא ומפרש דלחומרא קאמרי כנ"ל. (ולפה"נ שה"ר משה ז"ל שהזכיר בעה"מ שמצא כת"י הוא הוא הרמב"ם ז"ל בעצמו) והיינו רק לענין שביעית. פי' לביעור ולענין מעשר דשנה שביעי' כגון בנכנס מששית לשביעית או משביעית לשמינית דאזלינן הכל לחומרא. אבל בשאר שני שבוע לא איירי רבותינו