דברי נחמיה יורה דעה שכג

דוקא לחומרא משמע ג"כ דרק חומרא בעלמא בתר חנטה. והעיקר בתר לקיטא מה"ת. או על כל פנים ספק דאורייתא ושקולין הן. חנטה ולקיטה. (והן אמת דלכאורה גם אי הוי ספק מן התורה כנ"ל. לכאורה הי' יכול לתרץ קושיית הגמרא דפ' לולב הגזול עפ"י דרכו. ולומר דגם בספק איסור דאורייתא אין להחמיר בחשש ספק לפני עיור כו'. וא"כ לא היה צריך להוציא דברי התוס' מפשוטן. אלא נראה דס"ל דאילו קושית התוס' הי' שניזל בתר לקיטה מה"ת. א"כ היה משמע כתירוצם דהא דבתר חנטה הוא לחומרא הכוונה שהוא רק זומרא בעלמא ושהעיקר באמת אזלינן בתר לקיטה מן התורה לגמר' כסברת קושייתם. לפיכך נתחכם לפרש שגם קושייתם הי' רק מדרבנן כו'. אבל אינו כדאי לכאורה. והכל דוחק. ולא הועיל כ"כ). ועוד והוא העיקר. דאם זאת היא כוונת התוס' בקושייתם אין הבנה כלל לתי' הב' שלהם שהרי הסברא שכתבו דאין לנו לחלקו משאר אילנות כמו שלא חלקתו תורה לענין ערלה כו'. לפי הנ"ל זה הי' ידוע להם בתחילה כמ"ש השעה"מ בהדיא. אלא שעכ"ז הי' קושייתם דמדרבנן ראוי להחמיר לילך (גם) בתר לקיטה כירק. ולזה אין הזכרה כלל בתירוצם ב' לדחות זאת. והנה בעל שעה"מ בעצמו הרגיש בדוחק פי ושוה. אלא שלכן הקדים שהיא קושיא אלימתא. וכתב שלפי חומר הנישא נ"ל לומר כו' מבואר הכוונה שלפי שחשבה לקושי' אלימתא ונצבה כמו נד נגדו הוכרח למבול דוחק כו'. אמנם לפענ"ד אין עיקר הקושי' חזקה וחמורה כ"כ. דאף אי מכח איזה קושי' כתב התוס' דשמא י"ל דהא דאזלינן בתר חנטה הוא רק לחומרא מ"מ מאחר דפשטא דמילתא דאמרינן דשוה לאילן משמע וודאי דשוין לגמרי אין להקפיד על המקשן שלא נחית לדייק כ"כ איך שע"כ להוציא הדברים מפשיטן. ושפיר יוכל להקשות מהדין המובן ממשמעותן לפשיטן של דברים. וגדולה מזו מצינו ברש"י דשבת דק"ז שדרך הגמרא המקשן מהפך הסברא כאן כדי שיקשה ובמ"א מהפכו לפי הקושיא. והתוס' במגילה דכ"ו כ' שהמקשן טעה בתרתי כו' ע"ש והובא כ"ז בכללי הגמרא (דקכ"ז ב'). כ"ש הכא שבאמת פשטות הדברים ודאי מורין דשוה לאילן לגמרי קאמר ופי' התוס' הוא רק מצד ההכרח ולא ימלט מדוחק גדול על כל פנים. ולכן גם התוס' לא כתב זה כ"א בלשון שמא י"ל. וכתב גם כן תירץ ב' שבכעין זה ודאי על כל פנים אין מדרך המקשן למנוע מלתפוס הדברים כפשוטן כדי להקשות (ושארי התירוצים ופירושים לא ננעלו כו'). וראיתי שבעל שעה"מ כשכתב שהיא קושי' אלימתא נתחכם וכתב אמאי לא משני דמתני' ר"ג היא דס"ל בתר חנטה רק להחמיר דוקא. ושינה מדברי בעל העצמות יוסף שהביא מקודם שהעמיד קושייתו על דברי המקשן מאי פריך כו'. אבל לא הועיל כלום. דגם על התרצן אין להקפיד כ"כ מאחר דבלא"ה על כל פנים שפיר משני. וכמ"ש המפרשים כהאי גוונא בכ"ד וכן ברש"י דשבת שם כתב כהאי גוונא דאי הוי בעי לתרוצי כו' אלא תירוצי מעלי' שני לי'. וכ"ש הכא מאחר דאשכח תנא בהדיא דרבותינו נימנו באושא ואמרו דבתר לקיטה אזלינן. למה לי' לטרוח ולדייק ב"ד ר"ג ולהוציאן מפשיטן כדי לתרוצי מתני' אליביה מאחר דסוף סוף מתני' לאו ד"ה היא. שהרי כר"א על כל פנים לא אתי' דלדידיה ודאי לגמרי שוה לאילן וכמ"ש השעה"מ. לכן ניחא ליה לאקומי בפשיטות כהאי תנא דרבותינו נמנו באושא המפורשין בפשטות בהדי' (ואין אחריות פי' ד' ר"ג התם עליו לדייק בהם ולהוציאם מפשוטן. בפרט שעל האמת גם לד' התוס' על כל פנים הרי יש ב' פי' ב"ד ר"ג דלפי' ב' ס"ל לר"ג לגמרי בתר חנטה אף לקולא

ב אמנם להפיס דעת מע"ל וגם מדחזינן בעל העצמות יוסף ושעה"מ חושבים זאת לקושיא חזקה. אמינא שאפשר ליישב זאת ג"כ בפנים אחרים. ותחילה אומר שיש לדקדק עוד על התוס'. כי ראיתי בירושלמי דבכורים פליגי אמוראי בפי' ד' ר"ג ולדברי כולם (נראה) דעכ"פ לענין ביעור אזלינן בתר חנטה גם לקולא כגון בנכנס מששית לשביעית ע"ש וגם בגמרא דידן פ"ק דר"ה (דט"ו א') פליגי ג"כ אמוראי בכעין אותה הפלוגתא דירושלמי ממש לדינא. (ע"ש בירושלמי דמ"ש תמן אמרינן נכנס מששית לשביעית כו'. היינו ממש דברי רבה שבבבלי שם. ומ"ש א"ל רב המנונא כו' (ע"כ) היינו ד' רב המנונא עצמו שבבבלי שם. ור' יוחנן דשם הוא ג"כ כמ"ש בבבלי שם ע"ב ר"י ורי"ל דאמרי תרווייהו אתרוג בת ששית כו'). וא"כ משמע דהפלוגתא שבבבלי היינו ג"כ הכל בפי' דברי ר"ג (וית' אי"ה). וא"כ איך עלה על דעת התוס' שי"ל דר"ג רק לחומרא קאמר שלא ככולהו אמוראי. (והוא כעין הקושי' ב' שהקשה בעל עציו"ס בע"א אלא שלפי הנ"ל אין תירץ השעה"מ מעלה ארוכה. ע"ש) וביותר יפלא לכאורה שהתוס' פ"ק דר"ה (די"ד ב') ופרק לולב הגזול שם הביאו בעצמם בקצרה דברי הירושלמי בפירוש דברי ר"ג דהיינו כגון בת ששית הנכנס לשביעית כו'. ואיך כאן בריש קידושין רצו לו' בע"א. עוד ראוי לתת לב. דלכאורה הרי כעין הקושיא ותי' ב' שבתוס' דקדושין איתא נמי בדבריהם דפ"ק דר"ה ודפרק לולב הגזול שם. א"כ למה החי' א' לא הביאו רק כאן בקידושין ולא התם וגם לשונם בהקושיא וכן בתי' ב'. חזינן שבפ"ק דר"ה ובפ' לוהג"ז הם שפה אחת ודברים אחדים ממש. וכאן בקידושין שינו לשונם ע"ש. ובפרט בתי' ב' הוסיפו דברים ע"ש במ"ש. ומכ"מ לענין מעשר כו'. ולמה לא שמו על לבם גם התם לסיים כן שלכאורה נצרך הוא. אשר ע"כ נלפענ"ד שי"ל דהא דאמרינן הכא בריש קידושין בטעמא דר"ג במ"ש באתרוג דבשעת לקיטתו עישורו הוא שגדל ע"כ מים כירק לא קאי הכא במסקנא דרק לפי הס"ד דדייק אמאי תני דרכים ליתני דברים. ע"כ הוכרח לתרץ דהא קמ"ל דדרכי' דאתרוג כירק כו'. פי' שבא ליתן טעם אהא דאזלינן בתר לקיטה למעשר משום אורחא דמילתא כו' כדפירש"י. אבל במסקנא דמסיק דכל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. לא נרמז כלל בדברי ר"ג דטעמא דהא דבשעת לקיטתו עישורו הוא משום דגדל ע"כ מים. וי"ל שאיזו טעם אחר יש בדבר. והנה לאוקימתא קמייתא שבירושלמי דבכורים משמע דכולא מילתא דר"ג בין רושא בין סיפא איירי באתרוג בת ששית הנכנס לשביעית. דמה שאמר שוה לאילן לשביעית היינו לענין דין ביעור. ומש"א בשעת לקיטתו עישורו היינו לו' דפטור ממעשר כדין פירות שביעית (ולפי הנת' לעיל היינו נמי מימרא דרבה שבבבלי פ"ק דר"ה) ולפי"ז אינו מספיק הטעם שגדל ע"כ מים למאמרו בשעת לקיטתו עישורו שהרי הא דפירות שביעית פטור ממעשר הוא משום דהפקרא דמלכא הוא והפקר פטור ממעשר. משא"כ באתרוג הנכנס מששית לשביעית דאמרת דלענין ביעור ה"ה כשישית ולבעלים הוא הרי אינו הפקר ואין לפוטרו ממעשר. אע"כ הטעם משום דמ"מ יד הכל ממשמשי' בה והוי הפקר ממילא. וכמ"ש המפרש שם בירושלמי. וכדאמרי' בבבלי שם אליבא דרבה. וא"כ שוב לא צרכי' לטעם שגדל ע"כ מים כלל. (ולפי מאי דאמרי' הכא בריש קידושין דהטעם שגדל ע"כ מים נרמז בדברי ר"ג עצמו הי' ק' לאוקימתא הנ"ל שבירושלמי דלפי"ז אין טעם זה מעלה ומוריד כלל. ולפי הנ"ל א"ש דבמסקנא לא קאי הכא כנ"ל). ומעתה י"ל דקושית התוס' דריש קידושין אינם בסגנון אחד עם קושייתם דפ"ק דר"ה ולולב הגזול. דהכא בקדושין קיימי לפי הס"ד שנרמז בד' ר"ג בהא דבשעת לקיטתו עישורו הוא מטעם דדרכי' דאתרוג כירק שגדל ע"כ מים. ואהא קושייתם חזקה מאד בדרך סתירה מרישא לסיפא. דמאחר שהקדימו פי' ר"י בהא דדרשינן מה גורן ויקב שגדילים על רוב מים כו' יצאו ירקות כו'. עיקר דרשה זו אשביעית קאי (שהוא דאורייתא