דברי נחמיה יורה דעה שכא

בטעם דמחמץ שהוא דאוריי' לפ"ז אלא ודאי דעת הרמב"ם כנ"ל). ועוד יש להוכיח כן דעת הרמב"ם מכמה מקומות לדעתי ונלאיתי לכתוב כעת וגם יש לי ספיקות ועיון לדעתי בענין דבר העביד לטעמא. דהיינו מה שבחולין ד' ו' אמרו לשון שאני שאור ותבלין דלטעמא עביד וטעמא ל"ב ושם ד' צ"ט ע"ב אמרו לשון חימוצו קשה כו'. וגם הרמב"ם שינה לשונו בב' המקומות. גם למה פירשו הגמ' וגם הרמב"ם ה' מעשר פ' י"ג ה' ח' בדין תערובות דמאי דמיירי דוקא כשהקדירה או העיסה הי' ממין של התבלין או השאור כי דין זה דמחמץ הוא דוקא במב"מ וכדאי' במשנה פ' שני דערלה מ' ג' וגם ברמב"ם בה' מאכלות אסורות כו'. גם י"ל ל' הרמב"ם ה' מעשר שם שכ' כל התערובו' חייבת כו'. ולא הזכיר כלל שצריך להפריש ממ"א מן השוק ולפ"ח בלבד. וכההיא דמנחות לפי' קמא דרש"י בכ"ז יש לעיין כי לדעתי אפשר שמ"ש רז"ל על השאור שחימונו קשה ומ"ש עליו דעביד לטעמא הן ב' דברים ואין דינן שוה וכמו שאפרש לך דעתי פא"פ אך אינו ברור אצלי והוא שייך לענין שלנו ג"כ. עוד מוכח בפשיטות דין העיסה שהזכיר הש"ך מדין הפת שנתערב שהזכיר הטור וש"ע בפי' זה (וכ"מ בב"י שם שכ"כ בשם הרא"ש בתשו' אלא שאין לי כעת שו"ת הרא"ש) שכתבו אם יש יו עוד קמת כו'. ולדעתי שוה ממש דין עיסה שאינה ש"ש לדין פת. וא"ל דהתם מיירי שהפת האסור הי' הרוב וכעין שכ' הר"ש הנ"ל וכמשמע קצת הלשון שכ' מי שנתערב לו פת שהפריש עם פת שלא הפריש כו'. וכסברת מע"ל וגם בסיפא נקטי אם ה' שהופרש נתערב בעשר שלא הופרש כו'. אא"ל כן דהא הב"י כ' שדין זה נלמוד מן המשנה שהזכיר דהיינו דין השאור כו' מ' דחד דינא הוא וחד טעמא הוא. ועוד ראי' מדין עיסה של ישראל ועכו"ם בשותפו' הנז' בכל הפו' והיא מהמשנה דחלה שם מ' ה' שכתבו דאם יש בחלק ישראל כשיעור חייבת. והיינו גם להפריש עליו ממ"א. והוא יותר טוב מלהפריש מיני' ובי'. כמבואר ברא"ש ה' חלה הובא בב"י סי' ל' שבתחיל' הי' סבר שאסור להפריש מיני' ובי' כ"א ממ"א (והרא"ש צ"ע לדעתי בתחילה מאי קסבר למה לא יהי' שוה דין זה לדין השאור וזיתי מסיק הנ"ל לענין מיני' ובי') ולכאו' ג"ז הוא שוה לדין העיסה שנתערבה שהזכיר הש"ך. (ומיהו בזה הי' אפשר לומר דהתם דוקא שהי' בשותפו' בשוה חלק כחלק או בשל הישראל הי' הרוב אבל לא להיפוך ולכאו' הי' יותר טוב לו' כן כי בלא"ה יש לעיין לדעתי למה קתני סתמא חייבת בחלה ולפ' כשמפרישין עליו ממ"א אינו מפריש כ"א לפ"ח כו'. וכן א"ל דהתם הטעם הוא מפני חלק השאור שבעיסה שגם בזה חלק לישראל. ובההכרח לפרש כ"א מב' פנים הללו לדעת המ"כ שהביא הב"י שם. אך כ"ז דוחק גדול דלא משתמיט חד פוסק או מפורש לפרש זאת כו') ומה גם שהד"מ סי' שכ"ד אות ד' דחה להדיא ד' המ"כ הנ"ל. אלא אף אם קנה עיסה מעכו"ם ונתערב עם שלו ועיסתו הי' הרוב עכ"ז דינו שוה לדין השאור הנ"ל. ולדעתי הוא ממש הדין של הש"ך. (וגם מרהיטת לשונו של הד"מ הנ"ל שכ' ולפמ"ש רבי' בעיסה שלא הורמה כו'. משמע ג"כ להדיא שלדעתו אין חילוק כלל בין שאור לעיסה) ועוד יש ראי' מהמשנה דמאי' פ' ה' מ"ח אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך וא"ל דהיינו דוקא כשנתערב לאדם רוב טבל במיעוט חולין כפי' הר"ש שם (דלשיטתי' אזיל כנ"ל) מלבד שלא מ' כן בכל הפו' שלא הזכירו זאת. עוד זאת הרי בירוש' הובא בר"ש שם מ' להדיא דמצטרך לתקן הטבל שנתערב ברוב חולין שנקט בלשונו טיבלו בחולין (בבי"ת) דזה מ' בהדי' שהחולין הוא הרוב (וכמ"ש מע"ל מגמ' דסנהדרין) כ"ז כתבתי לך ראיות לדין העיס' שמהראוי הי' להפריש עליו גם ממ"א לפ"ח שיש להוכיח כן מכמה הלכות פסוקות כנ"ל אך הדברי' וטעמן ועיקרן על בורין כבר כתבתי לך שלדעתי ארוכה מארץ מדה כו' ואינו ברור אצלי עדיין. גם מרא"ש ותוס' בנדרי' דנ"ח כ' להדי' דאין להפריש על תערובו' טבל כ"א מטבל דרבנן. אבל מר"ן שם מסתימות לשונו מ' שדעתו שמפריש עליו מטבל דאורייתא (אבל הראי' שס' מע"ל בדעת הרא"ש לפי ששינה לשנו מרישא לסיפא אין ראי' לדעתי שברישא מהדר ליתן טעם על השאור וקושטא דמילתא נקט ובסיפא צריך ליתן טעם על החולין למה מפרש על הכל לזה כ' שהטבל אוסר כו'. אבל לעולם גם בריש הטעם שהשאור אינו בטל הוא מפני שכך דין הטבל כו. אבל אין נ"מ בזה כי כבר מוכח דעת הרא"ש כן כנ"ל) ולהתיר הסתי' ולברר שיטותיהם בש"ס לא באתי כי איני יודע עדיין. אך על הש"ך אין תפיסה. והנה מ"ש מע"ל בטעם הדבר למה נח' שהטבל אינו בטל ברוב מדאוריי' ככל האיסורים עפ"י סברת הרמ"ך אינו נ' לי כלל ואתפלא עמ"ש שהוא נכון וברור לדעת מע"ל. כי מלבד שהוא רחוק מן השכל מאד לדעתי ואתפלא על שכמותו יאמר זאת. כי מאחר שהוא מיחייב מה"ת להפריש עליו. א"כ מיקרי טבל דאוריי'. ואיך הפריש עליו אפשר שיהי' מותר באכילה קודם לכן. (ול' הרמב"ם פ' י' מה' מאכלות אסירי' ה' י"ט יוכיח שכ' כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו כו'. נק' טבל ואסור לאכול כו' ע"ש) מלבד זה הבאתי בשם הרמ"ק מה שלא כ' לא היא ולא אותן שהביאו אותו והעיקר שמע"ל כתב בשמו שכשאין בי כזית בכא"פ מותר באכילה מה"ת לכתחי' מה שכולם לא כתבו בשמו כ"א שאינו עובר עליו היינו לענין מלקות בלבד. (וכמ"ש בהדי' בכ"מ פ' ד' ה' ח' משמו של הרמ"ק. ומדמה אין בו כבא"פ לחצי שיעור כו' ע"ש וחצי שיעור ידוע שהיא אסיר מה"ת כר"י דיומא וכדפי' הרמב"ם פ' א' ד"ה חמץ ימצה ה' ד'. אדרבה מזה מוכח להיפוך דשם בכ"מ ביאר בהדי' ס' הרמ"ק דמאחר שלענין אכילה כשיש בי כזבא"פ לוקין עליו וכשאין בו הוא כחצי שיעור היום וחצי מחר כו' (שהוא אסור מה"ת כנ"ל) ע"כ לענין ב"י שאין ס' לחלק בין כא"פ לאין בו כבא"פ מאחר שיש ברשותו כזית עובר עליו משמע להדי' דאם הי' הדין דאף כשיש בו כבא"פ אינו אסור באכי' מה"ת (או אפי' כשאבכא"פ) לא הי' עובר עליו. ובנ"ד אילו נדמה אותו לשאר איסורי' הרי בטל ברוב כו'. ואין להאריך כי פשוט לדעתי שזאת היא כשגגה שלא עיין מע"ל שביארו ס' הרמ"ק כנ"ל. וביותר אתפלא שגם המ"א שהביא מע"ל ביאר להדי' דעת הרמ"ק כנ"ל והוכיח לענין הדין דבאמת במב"מ שמותר מה' מכ"ש אין עוברי' בב"י אף להרמ"ק ובנ"ד במב"מ קיימינן כ"ז פשוט ביותר ואתפלא מאד על שכמותו (א"ל שלחורפא דאביי קמכוון). והנה הטעם האמיתי לדעתי להא דאין הטבל בטל ברוב מה"ת ככל האיסורי' הוא לפי שא"ז מיקרי תערובות כלל שהרי הוא יכול להפריש על האיסו' בלבד זולת ההיתר נמצא דהוי כאלו לא נתערבו כלל לענין עיקר החיוב של תו' דהיינו הפרשת התרומה (אשר מזה מסתעף איסור האכילה) ול"ד לשאר איסורי' (אף לאותן שיש להם מתירי' כחמץ כו') שנתערבו הרי א"א להבדיל האיסור מן ההיתר שיהי' האיסור באיסורו וההיתר בהיתרו ולא ימלט מא' מב' דברים או שנאסר המותר או שנתיר האסור בזה הולכין אחר הרוב כי כך היא המדה הקצובה בתו' להטות המועט אחר הרוב ולא הרוב אחר המועט אבל הכא גבי טבל לענין החיוב להפריש עליו תרומות ומעשרות לא נתערבו כלל עד שנא' שא"א להבדילם שישאר האיסור באיסורו וההיתר בהיתרו אלא או שנאסור המותר או להיפוך כנ"ל בכל האיסורין. כמו אילו היינו יכולין לומר שא"א ס"א או שיפריש על הנ"ל או שלא יפריש כלל אילו הי' כך הי' מהראוי להטות המועט אחר הרוב כנ"ל. אבל מאחר שיכול להפריש עליו ממ"א על הטבל בלבד זולת החולין נמצא שלא נתערבו כלל לענין החיוב והפטור וביכולתנו להבדיל ביניהם לחייב המחוייב ולפטור הפטור. איך נוכל לפטור המחוייב חנם כמו בלא תערובות ממש. (וממילא מאחר שמחוייב להפריש עליו מה"ת אסור באכי' מה' כ"ז שלא הפריש עליו וכלשון הרמב"ם