דברי נחמיה יורה דעה שכ

גם שמתחיל בהדי' בלשון כיוצא בזה משמע להדיא שדינן שוה ממש. (חוץ ממה שמפרש בהדיא בסיפא לענין מעשר דלא שייך זה בדין שאור כלל כו') ולפי זה שפיר כתב הש"ך על הדין דשאור כו' דה"ה עיסה כו'. כי זה הוא דומה ממש לדעתי ללשון המשנה כיונא בזה זיתי מסיק כו' כי פשוט לדעתי שדין זית מסיק לענין תרומה ודין עיסה שאינה של שאור לענין חלה שוין ממש בדינן ובטעמן. והנה הגם שהר"ש הקשה על משנתנו דזית מסיק כו' מגמרא דמנחות ותירץ ג' תירוצים ולכולם הדין דזית מסיק אינו שוה לדין דשאור וממילא גם דין העיסה שאינה של שאור אינו שוה לדידן לדין שאור. מזה מוכח בהדי' דעת הר"ש בזה: אבל מה שהביא מע"ל ממ"ש שאין השאור בטל בעיסה אינו מוכח כ"כ וכשי"ת לדעת הרא"ש). עכ"ז אין לתפוס מן הר"ש על הש"ך כ"כ (דמאחר דלהר"ש הגם שדין דזית מסיק אינו שוה לדין דשאור כ"א בסיפא בדין דמיני' ובי' וגם בזה אין שוין לגמרי דהיינו לענין מעשר כו'. עכ"ז לא נמנע התנא מלנקוט לשון כיוצא בזה לפי שדין דמיני' ובי' הוא העיקר לפ"ז. אם כן למה ימנע הש"ך לנקוט לשון ה"ה בעיסה שהוא שוה לדין השאור לגמרי בדין דמיני' ובי'. ומה גם שהש"ך לא נחית אלא לאפוקי מן הפרשה שכתב אבל עיסה כ"ז כו' אינן סובלי' כו' כדמסיים הש"ך שם לזאת התחיל וכתב דלדעתו ה"ה עיסה שוה בזה לדין דשאור לענין שהוא טבל אף אם אין בו שיעור עתה אם בא מעיסה אסורה כו'. (ובזה לדעתי הדין עם הש"ך מאד ואיני מבין מה ששמעתי ממך בע"פ אז שנתפלאת מאד על הש"ך שגם בזה אין דינן שוה לדעתך. והוא פלא בעיני וכאשר אפרש לך פא"פ). ועוד אף אם נאמר שדעת הש"ך שגם לענין להפריש ממ"א שוה דין עיסה לדין שאור. עכ"ז אין לתפוס מן הר"ש על הש"ך כ"כ) חדא כי מלבד שסתימות לשון המשנה כיוצא בו כו'. אינו סובל כלל שיהי' איזה הפרש בדיניהם כדברי הר"ש וכנ"ל. מלבד זה באמת כל הג' תירוצים שלו דחוקים מאד כמ"ש מע"ל. וכן מצאתי בהמשנה למלך פ"ה מה' תרומה ה' י"ז שהקשה ג"כ ע"כ ג' התירוצים של הר"ש כמעט כדברי מע"ל ממש. (ולדעתי מה שהקשה מע"ל על תירוץ הג' אינו קושי' כ"כ דלא דמי להא דסנהדרין דהתם קתני בנסקלין בבי"ת משמע שפיר המועטים נתערבו בנסקלי' המרובים. אבל הכא קתני עם זיתי מקיף כו'. (יש לעיין בתוס' ישנים יומא דפ"ה ע"ב). ולא קתני בזי"ת ניקוף בבי"ת אין להוכיח מי הם המרובי' כו' וגם המ"ל הביא ראי' ממקום אחר וגם שם נאמר בבי"ת. ואינו ראי' לדעתי. אך לדעתי גם תי' זה אינו נכון מטעם אחר דמאחר דלדידי' אם הי' הזיתי ניקוף הרוב אסור להפריש עליו ממ"א דהוי מן החיוב על הפטור דאוריי' נמצא מוכרח לומר דגם הזיתי מסיק הטבל כ"מ שהן מותרין הן מה"ת מצד עצמן. ופטורים מן התרומה מדאורייתא לגמרי אף שביכולתו להפריש ממ"א עליהם בלבד כל מקום שהן בלתי צירוף התערובות כלל עכ"ז א"צ מדאורייתא כי נהפך האיסור להיות היתר גם מצד עצמה כ"מ שהיא. אם כן גם להיפוך כשהטבל הרוב הי' מהראוי לומר לפ"ז שגם עצם ההיתר נתהפך להיות איסור מצד עצמה לא מחמת שא"א להפרידו מן האיסור בלבד. ואם כן הי' מהראוי שיצטרך מן התו' להפריש על כל התערובות אף כשמפריש ממ"א אבל אם נאמר שהמשנה כפשוטה שההיתר היה רוב ומטעם דטבל אוסר בכ"ש וכאופן שית' לקמן לדעתי ניחא הא דא"צ אלא לפי חשבון בלבד אף גם אם הטבל רוב וכדמוכח בכמה מקומות אליבא דאמת. הגם דמשנתנו לא מיירי בכהאי גוונא) ומחמת כל הקושיות הללו על הר"ש אפשר שהש"ך אינו פוסק כמותו (ותופס לשון קמא דרש"י דמנחות עיקר ולא יקשה כלל קושי' הר"ש הנ"ל. וכמ"ש מע"ל. אף שראיתי להמ"ל שם דרך אגב אינו מפרש כמ"ש מע"ל לפי' קמא דאם הי' טבל גמור הי' מוציא עליו ממ"א). והנה אף אם היה דעת הר"ש נכון במתניתין עכ"ז אין לתפוס על הש"ך דלדעתי יש להוכיח מכמה פוסקי' ראשוני' ואחרוני' שסוברי' גם בכל טבל שנתערב יכול להפריש עליו ממ"א אף מטבל גמור דאורייתא. דהנה הרמב"ם בפ"ח מה' מעשר ה"ב כתב טבל שנתערב בחולין כו' א יש לו פירות אחרות מוציא על אותו טבל כו' מסתימו' לשונו משמע בהדי' בהשקפה ראשונה דדעת הרמב"ם דלא כהר"ש אלא דאין חילוק בין שאור לענין חלה ובין שאר טבל על הכל הוא מפריש ממ"א לפי חשבון. ולכן כתב בה' מעשר גבי מעשר באותו הלשון שכתב לקמן בה' חלה פ"י ה' י"א גבי שאור. והיינו מה"ב משניות הללו דשאור וזיתי מסיק הסמוכי' שדינן שוה כנ"ל וזאת אא"ל אולי גם הפי' ברמב"ם ד"ה מעשר הנ"ל באופן שפי' הר"ש את המשנה בכל הג' תירוצי' שלו הדחוקי' גם בהמשנה אא"ל כן. כי מלבד שהרמב"ם הי' צריך לפרש דעתו יותר מהמשנה (ע' כ"מ ריש ה' מעין ומקוה) מלבד זה א"א שיהי' הפי' ברמב"ם כשום א' מהג' תירוצים הנ"ל. כי תי' א' דמוקי מתני' כמ"ד יש קנין כו'. א"כ אתי' מתני' דלא כהלכת' דהרמב"ם פ' פ"א דתרומות מ' י' כמ"ד אין קנין. ולא הי' לו לפסוק כמתני' דזיתי מסיק כו'. ותי' הב' של הר"ש שמפריש תחילה תרומה גדולה ואח"כ לוקח מן השוק כו'. ג"כ אא"ל ברמב"ם כן. דע"כ הרמב"ם קא' אם יש לו פירות אחרות הטבולי' לגמרי כפשוטו ולא דמאי שהרי כתב שם ה' ד' וכן אם נתערב מעשר טבל כו'. אם יש לו מעשר אחר מוציא כו'. וע"כ מעשר אחר הטבול לגמרי קאמר דאילו מדמאי הא אין מפרישין מעשר מדמאי כלל כמ"ש שם פ"ט ה"ב. (אע"ג דבגמ' שינה ונקט הלשון התקינו שיהי' מפריש מעשר ראשון כו'. פ' שמפריש מעשר ראשון כדי לתקן הטבל אלא שמניחו לעצמו כו'. עכ"ז הרי הרמב"ם פ' להדיא שם ה' ב' וה' ה' דא"צ להפריש כלל והוא ממשנה ריש פ"ה דדמאי. ודוחק גדול לומר דכוונת הרמב"ם במ"ש אם יש לו מעשר אחר מוציא כו'. היינו שבאם יש לו דמאי יפריש לכתחי' המעשר בשביל תיקון התערובו' כו' דהא אם יש לו מעשר קאמר משמע שכבר יש לו המעשר בלא"ה וא"כ בוודאי מעשר של טבל גמור קאמר). ותי' הג' של הר"ש ג"כ אין לומר בהרמב"ם. דהא כ' טבל שנתערב בחולין מין במינו דליכא למיקם אטעמא כו'. ואם הטבל הוא הרוב אין נ"מ בין מב"מ למין בשא"מ הכל אסור מדאוריי' בשוה. וגם מהו דליכא למיקם אטעמא כו'. אלא ודאי דהרמב"ם כפשוטו שהיו החולין הרוב ועכ"ז יכול להפריש עליו מטבל גמור דאורייתא ומוקי המשנה ג"כ כפשוט' כנ"ל דלא כהר"ש. ודינן שוה ממש עם דין השאור (והאי דנקט התנא נטל שאור כו'. לאו דוקא אלא אורחא דמילתא קאמר וכמו גבי חטי' ואורז שם משנה י' נקט נמי לשון נטל שאור מעיסת חטי' כו'. והתם בוודאי אין חילוק בין שאור לעיסה שאינה של שאור לכ"ע דהא מבשא"מ אין נ"מ כלל אם הוא שאור או שאר עיסה הכל תלוי בנ"ט לכ"ע אלא וודאי אורחא דמילתא נקט) עוד ראי' דהרמב"ם ס"ל דאין חילוק בין שאור לעיסה שהרי בפ' ט"ז מה' מאכלות אסורות מ' להדי' דס"ל דהא דדבר העביד לטעמא כשאור אינו בטל הוא מדרבנן בלבד דאחר שסיים לבאר פרטי הדיני' דמחמץ ומתבל ודבר חשוב כ' שם משנה ט' ודבר ברור הוא שכל האיסורי' האלו מדבריהם. וקאי על ג' מיני אסורי' הנ"ל מחמץ כו' וא"כ בהכרח לי' לדידי' דהא דטבל אוסר בכ"ש הוא מדאוריי' דאל"כ מ"ט דמתני' נטל שאור כו' אם יש לו פרנסה ממ"א מוציא כו' הא הוי מן החיוב על הפטור דאוריי'. אלא ודאי לדידי' טבל אוסר בכ"ש מדאוריי' והוי מן החיוב על החיוב דאוריי' וא"כ ממילא גם בשאר טבל כמו עיסה שאינה שאור ג"כ יכול להפריש עליו ממ"א. עוד משמע כן דעת הרמב"ם שהרי לא הזכיר בדין דשאור כ"א טעם דטבל אוסר בכ"ש (הגם שלא הזכיר זה כ"א בסיפא וכ"ז הי' לו להזכיר ברישא טעם דמחמץ כו'. שהרי ברישא נצרך לטעם דאורייתא וגם בסיפא ממילא לא הי' נצרך טעם דטבל אוסר בכ"ש שהוא דרבנן והי' די והותר