דברי נחמיה יורה דעה שטז

לחלק בין לילה ראשונה לשני' לענין גשמים כמ"ש מ"א סק"ט בשם תה"ד וש"פ (וע"ש בט"ז סק"י וסקי"ז) וכ"פ מוח"ז רז"ל אין ראי' דהאי טעמא דסמכינן אפוסקים דגם ביו"ט א' א"צ בעת גשמים כמש"ש. ובענין איסור חמץ שמצינו כמה דברים שהקילו ביו"ט האחרון כמו בסי' תמ"ז סמ"ה בהג"ה וסי' תט"ז ס"י. (וכהאי גוונא נרא' טובא איכא באחרונים). נראה דזהו רק בדברים שאינם כ"א משום חשש וחומרא בעלמא ע' ט"ז תמ"ז סקי"א ומ"א שם סקכ"ה וסי' תס"ז סקי"ד (ומכל מקום קצ"ע שם דמשמע דרק משום דהוי ספק יו"ט ספק חול בדרבנן וע' תה"ד סי' צ"ה שכתב דיו"ט ב' סמכינן אגאוני' המתירים כו') ובפר"ח סי' תמ"ז שם חולק ומחמיר מהאי טעמא דאתי לזלזולי כו'. (ועפ'"מ בט"ז שם כתב ועפ"ח דשומר נפשו כו'. וסיים ובאמת צ"ע. אבל בש"א נראה דלא חשו לפר"ח נגד מהרא"י ורמ"א וכן קבע מוח"ז רז"ל בשולחנו סתם). ובדין חמץ שעבר עליו הפסח דקי"ל שבדבר שלא עבר בב"י מדאורייתא כ"א מדרבנן מותר אחר הפסח כתערובות משהו או נוקשה בסי' תמ"ז סי"א י"ב והיינו אפילו באכילה (להמ"א ואף להח"י שאסור בנוקשה באכילה וכן פסק מוח"ז רז"ל סי' תמ"ב סס"כ ע"ש הטעם על כל פנים בהנאה מותר לכולי עלמא) ואילו לענין יו"ט בחמץ גמור שעבר עליו י"ט האחרון קי"ל בסי' תמ"ח שאסור בהנאה כמ"ש מ"א סק"א וש"פ רק התוס' סק"ז סיים ע"ז וצ"ע ואין חילוק כלל בינו לבין עבר עליו כל ימי הפסח ע' בשו"ע מוח"ז רז"ל שם רסי'. אך בסי' תמ"ז גבי המוצא חמץ בביתו דגמ' איתמר בהדי' דהמוצא ביו"ט כופה עליו כלי. (וסתם יו"ט קאמר) ומכל מקום הביא הב"י בשם א"ח בלי חולק דביו"ט ב' יבערנו כו' וכן הביא זה בשו"ע ס"ב בשם יש מי שאומר דיט"ב דינו כחוה"מ לענין זה. ומדלא הביא שום חולק משמע דכן הלכה ואף שכתב בלאו יש מש"א כבר כתב הסמ"ע בכ"ד והובא בכללי כנה"ג מה"כ אות ל"א שכן דרך השו"ע בדין שלא נזכר בש"פ מביאו בשם מש"א אף על פי שאין חולק. ומשמע שכן הלכה. ועיי' בפ"מ בכללים שבסוף הפתיחה אות כ"ו. והי' נראה דבהנך דלעיל שאין מחלקין בין יו"ט א' לב' היינו משום רק חומרא כו'. מה שאין כן כאן שיש כנגד איסור מלאכה איסור שיהוי כו') אך י"ל דכאן שבס"א כתב השו"ע אם הוא חוה"מ כו'. דמשמע דוקא חוה"מ ולא יט"ב עז"כ בס"ב יש מש"א כו'. ור"ל שיחידאה הוא החולק אמ"ש בס"א כו'. וכ"כ בספר א"ר ובח"י. ושוב ראיתי שהד"מ כתב ג"כ דממ"ש הטור בחוה"מ משמע לאפוקי י"ט ב' ודלא כמ"ש ב"י בשם א"ח כו' א"כ נראה דמה שלא הגיה כלום בשו"ע ס"ב היינו משום דס"ל כנ"ל. דמש"ה כתב בשו"ע בלשון יש מי שאומר דחולק אמ"ש בס"א בחה"מ דוקא. וגם בט"ז מדייק ממ"ש המרדכי בחוה"מ דאתי לאפוקי יט"ב כו'. וכ"פ הפר"ח וז"ל. שדעת הא"ח אינו מכוון להלכה דכל דתיקון רבנן כו'. ואף ביו"ט ב' העמידו דבריהם אף אם לא ביטל משום דמוקצה הוא. וב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת עכ"ל. אלא דמש"ש שכ"כ הב"ח צ"ע. דלא כ"כ אלא בחטה אבל בחמץ גמור ס"ל דבלא ביטול אף ביט"א מבערו. וצ"ל דר"ל דעכ"פ לענין שאין חילוק בין יו"ט א' לב' גם הב"ח ס"ל כן) ונראה דאף לפ"מ דמשמע במ"א סק"ד שמסכים לדעת א"ח אפשר היינו בלא ביטול ומשום דבכה"ג יש הרבה פוסקים דאף ביט"א מבערו. (ולדידהו מיירי בגמ' בביטול דוקא). לכן אעפ"י שביו"ט א' כתב המ"א בסק"ב דבמקום שאין מנהג שב ואל תעשה עדיף ביו"ט ב' ס"ל דיש לסמוך עליהם. (ודלא כפר"ח הנ"ל בזה). אבל כשביטל דלכ"ע ביו"ט א' כופה כלי מדינא דגמרא ה"ה ביו"ט ב' וכ"כ בהדיא הח"י סק"ה וא"ר סק"ג. וכ"פ בס' מק"ח וכן קבע מוח"ז רז"ל בשולחנו וז"ל הח"י וכן משמע מסתימות לשון הש"ס ופ"ג דנקטו לשון יו"ט סתם הכל בכלל דאין בין יו"ט א' לב' כלקמן סי' תצ"ו לא כן בלא ביטל כו'. דלהרבה פוסקים כו'. יש לסמוך עליהם ביו"ט ב' עכ"ל ובא"ר בשם זקנו הגאון משמע שגם בלא ביטל נהג למעשה לאיסור אף ביו"ט ב' וה"ז כפר"ח הנ"ל

מ"ש השאגת ארי' סי' ל"ד דעל כל התורה קפיד רחמנא כו' ולא על השירה לחוד כו'. ודאי דכ"מ מרמב"ם (וכה"פ) ע"ד קושייתו דילמא חומש א' קא"ר היינו משנה תורה י"ל דכיון דע"כ לאו שירה לחוד ממש קא"ר יש לנו לומר דמסתמא כל התורה קא"ר ולא חומש לבד כו' ועי' בס' מעשה רוקח (מלבד שכבר כתב הרמב"ם בפיה"מ בהקדמה (דקל"ב ב' ג') שעיקר הפירושי' במצות מקובלות הן ממשה כו') אך מ"ש לפ"ז דאם הניחו לו אבותיו כתוב' אפי' תיבה א' כו' והוא גמרה לא יצא י"ח לכאורה צ"ע מהגה"ה אות א' ויתבאר אי"ה

וע"ד מ"ש השאגת ארי' בסי' ל"ה אם נשים חייבות במ"ע זו. הנה מ"ש דאף לפ"מ דמשמע מרא"ש דהמצוה הוא דוקא כדי ללמוד כו'. מ"מ הא כתבו דנשים מברכות ברכות התורה הואיל וחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן כו' לפענ"ד אא"ל דחייבות ממש מדאורייתא במ"ע דת"ת דבהדיא אמרינן בקידושין (כ"ט) דפטורי' מת"ת ובברכו' (מ"ט) תור' ומלכות לפי שאינו לא בנשים כו' וע' תוס' שם (כ) ובסוטה (כ"א) אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא כו'. ואם איתא לוקמא בתורה במצות הנוהגין בהן. אע"כ הא דחייבות הוא רק דרבנן (וגם זה רק לידע הדינים אבל לא דרך לימוד שהוא בדיבור דוקא ע' ה' ת"ת מוח"ז רבינו ז"ל וכלשון דריש חגיגה (ג') אנשים באים ללמוד. נשים באות לשמוע. עיין תו' דסוטה שם רע"ב) ועיקר' דהא מילתא מקורו ממ"ש הסמ"ק בהקדמה. (כמ"ש מוח"ז רבינו ז"ל בהלכות ת"ת ספ"א ע"ש במ"מ ומ"ש באגור וב"י בשם סמ"ג ע"כ ט"ס וצ"ל סמ"ג) ושם הביא ראי' ע"ז מדמצינו בע"ז (ג') גוי שעוסק בתורה ה"ה ככה"ג כו'. ומוקמי' בז' מצות (ע' תוס' שם) והרי התם איתא בהדי' דהיינו רק כאינו מצווה ועושה ע"ש בגמ' וא"כ ה"ה בנשים במצות שלהן. ומ"ש האגור וכש"כ (ומלשון זה משמע די"ח ע' תשו' מהרי"ל קצ"ז) לד' סמ"ג (סמ"ק) כו' היינו כלפי שא' תחילה שרק בתושב"כ אינו כמלמדה תפלות ואעפ"י שלשון הב' לעסוק משמע תושבע"פ אין לשנות כו'. ע"ז כ' וכש"כ כו'. שלפ"ז גם בתושבע"פ יש עכ"פ שאינו כתפלות. ובאמת מהא דמברכות בה"ת איתא שם (בא"ח ססי' מ"ז) עיין טעמי' וע' בה"ג שם שדוחה לגמרי טעמא דחייבות ללמוד כו'. (אבל אנשים וודאי חייבי' בת"ת אפי' במצות שאינו נוהג בהן אלא בכהני' ומלך וכה"ג. וה"ה ת"ת) מיהו לפ"מ דמשמע מהרא"ש כו'. אבל אי מצות כתיבת ס"ת היא מ"ע בפ"ע ואינה תלוי' כלל במצות ת"ת. (כמשנ"ת שם בש"א סי' ל"ו וית' אי"ה) לכאו' באמת סברת השש"א נכונה לחייב גם נשים (דהא לאו מ"ע שהז"ג היא) ולא עוד אלא שגם מה שהביא מד' הרמב"ם בסה"מ שכ' שאין הנשי' חייבות במצוה זו שהיא מצוה הי"ח אינו יסוד חזק כ"כ דנראה שיש שם ט"ס. דכל אותן שהביא שם שאין נשי' חייבות בהן נזכר כן גם במנינו שבפנים בכאו"א ע' עליהם משא"כ במצוה זו הרי בפנינו בסי' י"ח לא נז' שא"נ בנשים. (וכן כמדומה שבכל אותן המקומות שכ' שא"נ בנשים נז' כן גם בחיבורו ומשא"כ במצוה זו לכ"כ בה' ת"ת) ובלא"ה לפה"נ יש שם ט"ס. שהרי כ' שם שהמצות ההכרחיות כו' הן ס' וכשמונה פרטן אין בהם כי"א מ"ו ע"ש. וכ"כ שם לבסוף שבס' מצות אלו יש י"ד שא"נ בנשים ואילו בפרטן לא מנה כ"א י"ב. (עם זו הי"ח) וכיון שלפה"נ ע"כ יש ט"ס אולי גם ז"ש שהי"ח אין נשים חייבות ג"כ ט"ס כיון שכ"מ ג"כ מדלא נז' כן שם בפנים ולא בחיבורו (ולכאו' אפשר שהד' החסירי' ממנין ס' נכלל בהם מילה ופה"ב דסי' פ' ורט"ו שלכאו'