דברי נחמיה יורה דעה שטו

דה"ה ביו"ט ב' אלא דמשם אין ראי' מיו"ט ב' דממ"נ אי חול הוא גם המצוה ליתא) וה"ה במילה לענין מכשירין דלא דחי קי"ל דה"ה שבות דרבנן ל"ד (בא"ח סי' של"א ס"ו) וביו"ד סי' רס"ו וע"ש ס"ו דה"ה ביו"ט והיינו אפילו בזמנה יודחה. אם כן במילה שלב"ז דקי"ל דלא דחי ודאי נראה דאף אם היה משכחת לה שלא יהי' בגוף המילה כ"א איסור דרבנן גם כן לא הי' דוחה (אלא דלא משכחת לה בשבת וי"ט א') וא"כ ה"ה (וכ"ש) בי"ט ב' אף דהוי רק דרבנן לא גרע ממכשירין בשבות ומכל מצות עשה שזמנו קבוע בענין שאם עבר זמנה בטלה לגמרי. ועכ"ז מפני איסור דרבנן דחינן המ"ע לגמרי והיינו מטעם דיש כח לחכמים בשב ואל תעשה כו'. כדאיתא ביבמות ד"צ ב' ובכה"פ וה"נ במילה שלב"ז ביו"ט ב' מסתברא כהרא"ש בזה על כל פנים. (ובאמת חידוש הוא בעיני שאף הרמב"ם גבי מכשירין משמע פשטא בהל' מילה ספ"ב דה"ה ביו"ט ב' שהרי לא חילק בזה כדרך שחילק גבי מילה שלא בזמנה ספ"א וצ"ע דמ"ש. ומעתה אפילו בספק מילה שלב"ז כיון דל ד שבת ויו"ט א' והיינו גם כן או דילפי' מקרא ערלתו ודאי דוחה ולא נולד בה"ש. כדאיתא בפר"א (קל"ה) או כמש"ש בתוס' שם דא"צ קרא לזה דמוטב שתבטל מצות מילה בח' מספיקא בשב ואל תעשה ואל יחלל בידים מספק. י"ל דה"ה ביו"ט ב' דרבנן העמידו דבריהם בזה ג"כ בשוא"ת וכעין דאוריי' כו'. ועל כל פנים נראה דשוב שייך בזה הסברא דתה"ד ורש"ל הנ"ל. דאין לחלק בין יו"ט א' לב'. ולכאורה קושי' נמי הוא דהא התם בספק מוכן אף על פי שיש חילוק בי"ט א' בין שהס' הוא בנעשה בו מלאכה דאורייתא (כצידה ומחובר) לבין מלאכה דרבנן (כתחומין) הרי שתלוי בצד דאורייתא עכ"ז ס"ל לתה"ד ורש"ל דבין י"ט א' לב' עם שוודאי זה דאורייתא וזה דרבנן על כל פנים גרע טפי שלא רצו חכמים לחלק ביניהם בשום איסור (זולת במת ומכחיל עינא) כמבואר בדבריהם ע"ש (והיינו מחשש זילזול שבפ' ב"מ דכ"ג א' כנ"ל). כ"ש הכא שבמילה ובכל מ"ע כל שלא דחי שבת ויו"ט א' לא חילקו בין איסור מלאכה דאורייתא לדרבנן. כ"ש שאין לחלק בין יו"ט א' לב' (במלאכה דאורייתא על כל פנים) והרמב"ם וסיעתו ע"כ לא זו דלס"ל כתה"ד ורש"ל הנ"ל אלא אף זו דס"ל דיו"ט ב' קיל משאר דרבנן כיון שאינו אלא מנהג אבותינו כו'. כסברא שנז' בש"ך סי' ק"י סקנ"ו. (ואפשר דמש"ה גם כאן נוטה הש"ך לדעת הרמב"ם ז"ל) ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש מוח"ז רז"ל בקו"א דסי' תקי"ג שכבר השיג הפר"ח ע"ז וס"ל כהמ"א דהיינו כתה"ד ורש"ל הנ"ל (וכדלעיל שבדאורייתא י"ל שגם הר"ן ושו"ע ופר"ח באו"ח סי' תצ"ז ס"ל גם כן שאין לחלק בין י"ט א' לב' כתה"ד ורש"ל ומש"ה גם כאן פ' בשו"ע כהרא"ש ולא כהרמב"ם כו')

ח כללו ש"ד דמה שרוצה הג' נ"ב לדחות דברי השו"ע מכח הכרח שאין הדין נותן לדחות ספק מילה ביו"ט ב' דהוי ס"ס כו'. אינו מוכרח כלל. ויותר נוטה להיפוך לדינא לדידן ככל הנ"ל. והנה לשום עין במקומות אחרים להביא דוגמא לכאן. כבר כתבתי שזהו קשה ובוודאי ימצאו דינים שונים לפעמים כך ולפעמים להיפוך ושערי סברות וחילוקים בגזירות דרבנן לא ננעלו. ועכ"ז אמרתי לפשפש עוד קצת בזה. ולכאורה עלה ע"ד דמהא דקי"ל דדחינן מצות עשה מפני איסור שבות. דוודאי משמע דה"ה דדחינן ביו"ט ב' (במלאכה דאורייתא על כל פנים או) אפילו בשבות כו' מדסתמו כו'. ושוב ראיתי שכ"ה בהדיא במ"א ססי' תרנ"ה בשם הרשב"א דמשום איסור מוקצה נדחה מצות לולב לגמרי אפילו ביו"ט ב' אך ז"א דמשם אין ראי' כלל. (וצ"ע בא"ר שם ובסי' תקפ"ו ס"ק כ"ט) דהא כיון שהמצוה זו תלוי גם כן ביום א' דוקא אם כן ממ"נ כו' דכמו דהאיסור נחלש ביו"ט ב' ה"נ נקלש המצוה כו'. ומה שאין כן במילה שהמצוה אינה תלוי' ביו"ט דוקא והכל שוה לגבי יו"ט א' וב' ואיסור המלאכה קליש ביו"ט ב' י"ל דשפיר יש חילוק בזה בין יו"ט א' לב'. ומהא דפסולי ראשון דלולב ניטלים בשני. (בלי ברכה על כל פנים) כדקי"ל בסי' תרמ"ט סס"ה גם כן אין ראי' ודוגמא ללמוד משם לכאן להקל ביו"ט ב'. דהא באמת יש שם דיעות דפסולים לגמרי ביו"ט ב' כמו ביט"א והיינו מטעם שלא לחלק דאתי לזלזולי כו' ע"ש במ"מ פ"ח מהל' ה"ט וכמ"ש הט"ז דכל דתקינו כעין דאורייתא תיקנו. ואף להמקילים הרי ביאר מוח"ז רז"ל שם הטעם משום דמצות עשה דלולב לא תלה בקדושת יו"ט ואין אנו מצויין אלא שלא לזלזל בעיקר קדושת היום כו'. ונראה שלקח זה מלשון הר"ן שכתב אין זה אלא להחמיר בקדושתו אבל להחמיר במצות הנהוגות ביום ראשון אין לנו כו'). וגם בלא"ה הא דקי"ל שיטלם בלא ברכה נכון שהרי אותן הפסולין על כל פנים כשירים לשאר ימות החג כו'. כמ"ש המ"א ססי' תקפ"ו. וע"ש דמשום הכי מחלק בין לולב לשופר ופסק דבשופר כל שפסול כמו"כ בשני כו'. ומשמע דלא יתקע בו כלל. (אף כשאין לו אחר) גם משמע דאף בדיעבד יחזור ויתקע בכשר בברכה ולפי"ז יש מכאן ראי' (קצת) דאין לחלק כלל בין יו"ט א' לב' וכן גבי מצה בלי כוונה בליל א' דקי"ל בסי' תע"ה ס"ד דכשאכלה כשלא ידע שזו מצה או שהיום פסח לא יצא כתב הח"י דמשמעות הפוסקים דה"ה בליל ב' לא יצא וכן קבע מוח"ז רבינו ז"ל בשולחנו. והיינו דגם בדיעבד יחזור ויאכל בברכה. (דהא גם במרור פי' מוח"ז רז"ל לחזור ולאכול בלי ברכה וכתב אבל וכו' משמע דבזה יחזור ויאכל בברכה) והיינו ע"כ משום דבמצה ביו"ט ב' יותר חמור ממרור ביט"א. אף דשניהם דרבנן כו'. וכ"כ מוח"ז רז"ל שם בהדיא שאין לחלק בין יט"א ליט"ב בשום דבר שלא יבואו לזלזל עי"כ עכ"ל. וכן הח"י הראה לסי' תצ"ו היינו דבאמת הרי שם מבואר בהדי' דאין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת ומכחיל כו'. ואף ברמב"ם מבואר כן בה' יו"ט פי"א הכ"ב כל דבר שאסור בראשון כו' ואין ביניהם הפרש אלא כו'. וצ"ל דאין למידים מהכללות כו'. ואפשר הוא ר"ל רק בהדיני' הנזכר בה' יו"ט שלו כו') וממ"ש המ"א סי' תקפ"ה ססק"ג בשם ריב"ש דבספק אם תקע ביום א' יחזור ויתקע בלא ברכה וביום ב' א"צ לתקוע לכאורה כסתירה להנ"ל. ואולי י"ל דבמה שמקילים ותלינן שכבר תקע אין זלזול כ"כ ומה שאין כן אילו הי' תוקע בס' פסול אפשר דגם ביום ב' הי' צריך לחזור לתקוע בל"ב. או אפשר דס"ל דכל שהוא מצד ספק דבכל התורה כללא הוא דספק דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא ואין בזה זלזול כ"כ. וה"ז דלא כתה"ד דא"כ גם בספק מוכן יש לומר כן. (ובאמת בריב"ש סי' רכ"א ראיתי שכתב זה רק דרך אגב ולא בבירור שעיקרו אתי למימר דלא יחזור ויברך וז"ל ועוד שאם כן כו'. מי ששכח אם נטל לולב ביו"ט ב' צריך לברך וזה א"א שאף לחזור וליטול א"א דס' דרבנן הוא כו'. ואם הי' צריך ליטול אין ספק שלא היה מברך עכ"ל. הרי שלא החליט רק שלא יברך כו'). ובההיא דאכל מצה בלי כוונה הנ"ל. לכאורה הרי החילוק בין דאוריי' לדרבנן לענין מצות צ"כ ל"ש כלל למצה ויו"ט דוקא אלא ה"ז כלל בכל התורה. ואם כן דומה לענין עכו"ם מסל"ת שבזה גם התה"ד כתב לחלק בין יט"א לב' כו' ע"ש. ואולי צ"ל דמ"מ ל"ד דענין כוונה נזכר על כל פנים כאן בגמרא גבי מצה גופא. (והגם שנזכר להקל שאצ"כ. מכל מקום זה שמחמירי' בלא ידע שזה מצה כו' ג"כ נלמד מלשון הגמרא שנקט כפאוהו דוקא כו'. כמ"ש הר"ן ספ"ג דר"ה) לכן י"ל דאין לחלק כו'. ומשא"כ ענין עכו"ם מסל"ת לא נזכר כלל בגמרא (וראשונים) גבי יו"ט כו'. (וכ"מ מלשון תה"ד ע"ש שסיים אבל ענין גוי מסל"ת לא לגבי יו"ט איתמר כו'). ומ"מ החילוק דוחק ומנלן וצ"ע. ומהא דקי"ל ב בסי' תרל"ט