דברי נחמיה יורה דעה שיד

מכאן ולהבא עכ"פ. וכמ"כ בסוכה ואינך אעפ"י שמה שביטל היום לא יתוקן לעולם מ"מ יקיימנו מחר (מכאן ולהבא כנ"ל). ומ"ש דאם היום לא ימול למחר גם באינך י"ל אם עשה סוכה ומזוזה בביתו ויושב בהם היום (ומחר) א"צ לחזור ולעשות וכן אם הטיל ציצית היום לא יחזיר ויטיל מחר כו' ומה שהרמב"ם פי"א מה' ברכות מחלק ג"כ בכעין זה בין מצוה שעשייתה קיימת כסוכה וציצית כו' ובין שחיטה וכיסוי כו'. לפה"נ מילה דומה לשחיטה כו'. וכ"ה בהדיא במ"א סי' רי"ד ע"ש שכתב בפשיטות כאילו כ"ה ברמב"ם. י"ל דברכות שאני שא"מ כ"א על מעשה (או דיבור) וגבי סוכה מה שיכול לצאת ואינו יוצא נחשב כמעשה. וכיון שתחילה הי' ע"י מעשה ע' תו' שבועות די"ז ד"ה או). וכן כשלובש ציצית ואינו פושטו כו'. (עיין תוס' יבמות ד"צ רע"ב ומכות כ"א). אבל לענין קיום וביטול המ"ע נראה דשוין הן כנ"ל. (דגם במילה כשמל היום נמשכת מצותה (ופעולתה) כה"י וכדאיתא בדוד כשראה עצמו במרחץ ערום ממצוה נזכר במילה כו'. מנחות מ"ג) ומ"מ אף להתוס' דמשמע (קצת ואינו מוכרח כ"כ) דבמילה כשימול למחר תיקון למפרע כו'. מ"מ כ"ז שלא מל נראה דיודו שעובר בכ"י על מ"ע. וכמ"ש הרמב"ם בגדול כו'. והכלבו ורמ"א דה"ה באב וב"ד כו' כדלעיל והיינו אף במילה שלב"ז (וכש"כ בזמנו. דאיירו התו') ובדברי רש"י ומוח"ז רבינו ז"ל צ"ל כדלעיל שבאו רק להטעים החילוק בין בזמנה שגם בדיעבד מפסיד ומחסר עכ"פ ענין מעלת וחביבות מצוה בשעתה. משא"כ בשלב"ז כו'. (וגם ד' רשב"א ורמב"ן דפ' ב"מ י"ל כדלעיל) (ומ"מ לשון הגמרא דקל"א סע"ב אדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתא זמני' כו' צ"ע גם לפ"ז. וגם בלא"ה הרי גבי קדשים וודאי איתא בכ"ד שתלוי בקבוע זמן דאז דוקא דחי כו'. ואולי כן דרך הגמרא כו' דמ"מ מצד א' יש חומרא באין קבוע זמן שבכל שעתא כו'. משא"כ כשקבוע זמן הרי באותו יום הקבוע נראה דאינו עובר כל שעתא וכדתנן במגילה (כ') דבר שמצותו ביום כשר כל היום כו'. ואין בזה כ"א שזריזין מקדימין למצוה כו' וגם שבדבר שקבוע זמן בענין שעבר זמנו בטל. הרי איני מבטל המ"ע כ"א פ' א בעבור היום. משא"כ בשאין זמן קבוע כל שעתא כו לעולם. לכן מצד זה יש (קצת) חומר באין קבוע זמן. וזש"א אדרבה כו'. וכן אורחא דגמרא למצוא לצדד פעמים כך ופעמים כך כו'. ועדיין צ"ע)

ז ונחזור לעניננו לדברי הנ"ב שעכ"פ נראה דל"ש במילה שלב"ז ענין דשיל"מ כיון שבכל יום (ושעה) יש מ"ע קום ומול וכשימתין דוחה (ועובר) על מ"ע כדלעיל. (ולכה"י יש בזה משום שהוי מצוה כו'. ומשום מצוה הבאה לידך א תחמיצנה כו') וענין דשיל"מ אינו כ"א כשהוא היתר גמור להמתין. ומשום דעד שתאכלנו באיסור (ביטול ודיחוי כו') תאכלנו בהיתר גמור כדפירש"י בפ"ק דביצה וכמ"ש הפוסקים דכל שיש שום חיסרון בהמתנה לא מיקרי דשיל"מ כו' והא דגבי חמץ י"א דהוי דשיל"מ. וגם החולקים הוא מטעמים אחרים. ולכאורה הרי אסור להשהותו. הרי באמת כבר נתקשה בזה המנ"י כלל ע"ד סקי"ט וביאר שהרמב"ם (מארי דהאי דינא דחמץ הוי דשיל"מ) לטעמו אזיל דס"ל דתערובות שאין בו כזית בכדי אכילת פרס מותר לקיימו. ואף לדידן כ' לתרץ (עפ"י דברי הר"ן) דכיון שמדאורייתא ה"ז דשיל"מ אף שמחומרא דרבנן אסור להשהותו לא באו להקל כו'. והפ"מ אף שבפתיחה לסי' תמ"ז גמגם ע"ז שתי' הר"ן ל"ש לקושי' המנ"י הנ"ל. מ"מ בססי' תרע"ז פי' ד' המ"א שם בכה"ג. ונראה דתיקן קצת במש"ש שיש מתירין לגמרי (וכן במ"א שם דמדינא שרי) רק אנו מחמירין. לכן לחומרא ולא לקולא כו') ועיי' מה"ש שם ובסי' תמ"ז סקמ"ג) וע' פ"מ בפתיחה לסי' תס"ז קרוב לסופו ע"ש. אבל בנד"ד הרי יש ביטול מצות עשה דאורייתא כשימתין. כדלעיל. וע' בס' מק"ח רסי' תמ"ז סק"ה דבחמץ בע"פ אחר שש (דליכא ב"י ומשא"כ בתוה"פ ס"ל דלענין ב"י תיכף כשנתערב אף אם יאכל עתה כבר הי' עובר על ב"י אם לא מצד הביטול בתערובות כו', ע"ש אבל בע"פ דאז ליכא ב"י) ולפמ"ש התוס' דאז האיסור משום קרא דתשביתו ל"ש כלל אז לו' דשיל"מ כו'. דהא בעמוד והשבת קאי מיד כו'. וה"נ דכוותי' בעמוד ומול קאי כו'. ול"ש דשיל"מ כלל. אלא שאף אם היות כן מ"מ לפ"מ שנת"ל דאנן קי"ל לאסור בספק מוכן ביו"ט ב'. והיינו לא מטעם ס"ס בדבר שיל"מ (דבזה אף לפ"מ דקי"ל כרמ"א ביו"ד סי' ק"י הרי לצורך שרי ומשא"כ כאן משמע דאף לצורך אסור עיי' קו"א דסי' תקמ"ג) אלא דה"ט משום דיו"ט ב' אין לו דין ספק כדלעיל. (וכבר נת"ל דבדאורייתא י"ל שגם הר"ן ושו"ע מודים בזה כו') א"כ א"צ כלל למה שצידד הנ"ב לתרץ השו"ע דהלכות מילה מצד דהוי דשיל"מ (דוודאי נראה דז"א כנ"ל) אלא דבלא"ה עיקר יסוד קושייתו דמהיכא תיתי לאסור בספק מילה ביו"ט ב' הלא ה"ל ס"ס כו'. לק"מ לפי הנ"ל די"ט ב' דינו כוודאי (לענין זה כו') אך לכאורה אף לפי"ז די"ט ב' הוי כוודאי הרי מ"מ אינו כ"א דרבנן עכ"פ. ואם כן אכתי י"ל מהיכא תיתי לאסור הלא ספק דרבנן להקל. (כיין שאין כאן דשיל"מ. ומשא"כ בס' מוכן דהוי דבר שיל"מ). ותדע שהרי הרמב"ם ודאי ס"ל דיו"ט ב' לדידן לא חשיב ספק כמ"ש פ"י מהי"ט כנ"ל. ומ"מ מיקל כאן והיינו (ע"כ) משום דהוי ספק דרבנן (אלא שמ"מ בב"י דר"ה מחמיר כו'). אמנם לפי מה שנת"ל דגם גבי ספק מוכן לא הי' מועיל מה שלדידן י"ט ב' אינו כספק. (דמ"מ אין לנו להחמיר בו במה שהיה מותר לאבותינו כמ"ש הר"ן). אצא העיקר משום דאין לחלק בין יו"ט א' לב' כמ"ש תה"ד ורש"ל. (וכדלעיל דגם בד' מוח"ז רבינו ז"ל ע"כ זהו עיקר הטעם. והגם שלכאורה במ"א דסי' תקי"ג סק"ד לא משמע כן עיי' מהש"ך שם נראה שתיקן זה. אם כן גם בנד"ד כיון דכבר נת"ל דביו"ט א' ודאי לכולי עלמא גם ספק מילה שלב"ז לא דחי. (ועתה ראיתי שכ"ה בהדיא בגמרא חולין פ"ד ב' אלא שדברי רש"י שם שה"ר לזה ממתני' דיו"ט לאחר שבת נימול לי"א כו'. צ"ע דזהו ודאי שלא בזמנו ולכאורה צ"ל דהראי' הוא מהבריי' דמשלב"ז ל"ד יו"ט וכדלעיל דגם ספק דבה"ש נק' בגמ' מילה שלב"ז וצ"ע ע"ש) יהי' מאיזה טעם שוב אין לחלק בין יו"ט א' לב' כו'. (והרמב"ם ע"כ ל"ל סברא זו ואנן לא קי"ל כותי' בהא אלא כתה"ד ורש"ל שכן הסכימו המ"א ומוח"ז רז"ל). אך אכתי י"ל שמדברי תה"ד ורש"ל אין ראי' אלא בכעין ספק מוכן שהוא דבר הרשות דבזה שייך לומר דאף על פי שהי' ראוי להקל ביו"ט ב' לא רצו לחלק והחמירו כו' אבל בספק מילה הרי אם האמת שזהו יום הח' איכא מצות עשה דאורייתא. (וה"ז ספק מ"ע ספק איסור דרבנן. ומה שאין כן התם רק ס' אסור ספק מותר כו') י"ל שאין סברא להחמיר מצד שלא לחלק כו' ולהקל עי"ז בספק מצות עשה דאורייתא. ומעין זה במשנה רפ"ו דפסחים מה ראיה רשות למצוה אך אם כן הרי אפילו בוודאי מילה שלב"ז לכאורה (הדין עם הרמב"ם דמסתבר הדבר קשה כיון שבגמ' הי' הס"ד שגם יו"ט א' לידחי. (והיינו משום דאיכא מצות עשה בכל יום כו' אף במילה שלב"ז וכדלעיל) אלא דילפינן מקרא או כדמסיק משום דיו"ט עשה ולא תעשה. אם כן בי"ט ב' דרבנן מנלן כו'. אבל באמת ז"א. דהא חזינן דכל מצות עשה (אפילו אותו שזמנו קבוע לגמרי כשופר כו') דהא דלא דחי יו"ט הוא גם כן מה"ט דיו"ט עשה ולא תעשה כדאיתא בפ"ד דר"ה דל"ב סע"ב. ועכ"ז ה"ה דלא דחי אפילו שבות דרבנן כדאיתא התם במשנה והיינו משום (כל דתיקנו כעין דאורייתא כו') דחכמים עשו חיזוק לדבריהם דכל דלא דחי מלאכה דאורייתא אף דרבנן לא דחי כמ"ש הר"ן שם. (ובוודאי