דברי נחמיה יורה דעה שיא

ובפ"ק משעע דס"ל להשוות דאוריית' ודרבנן לענין ס"ס בדשיל"מ וכאשר החליט הש"ך בנקודת הכסף סי' ק"י סקי"א עפ"י דברי הר"ן דפ"ק דס"ל להתיר ס"ס בדשיל"מ אף בדאורייתא והסכים עמו המ"י ס"כ ע"ד ועפי"ז נדחק הש"ך בד' הר"ן דפ' א"צ לרווחא דמילתא כ"כ. והוא דוחק גדול). ולפי הנ"ל י"ל דאף אם בשאר ס"ס ס"ל להתיר אף בדאורייתא מ"מ בפ' א"צ לענין ספק די"ט ב' הקיל דוקא מצד שהוא דרבנן מטעם הנ"ל אלא שגם זה דוחק קצת כו'). ועיין בקו"א של מוח"ז רבינו ז"ל סי' תקי"ג שכתב שהפר"ח ביו"ד שם שהשיג על הש"ך דעתו בהמ"א. ולכאורה הוא דבר תמוה. חדא ששם גופא למ"כ שלא השיג רק אמ"ש הש"ך דספק די"ט ב' קיל טפי מספק. אבל ס"ל כהר"ן בזה דגם בזה"ז דינו כספק עכ"פ. ועוד שבא"ח הרי הסכים בהדי' לפסק הר"ן ושו"ע. ולפי מה שנת"ל יש לומר בדוחק שמוח"ז רבינו ז"ל ר"ל באיסור דאורייתא. והסמך לזה בפר"ח י"ל (ג"כ בדוחק) דביו"ד מסיק לדינא כהרשב"א דאף בדאורייתא מותר ס"ס בדשיל"מ. ובא"ח כתב כיון שמוקצה הוא דרבנן כו' עד ודברי הר"ן נראה עיקר. וכ"ש לדעת הרשב"א כו'. הרי ל"כ ס' הרשב"א אלא בדרך כ"ש. אבל משמע דלדינא ס"ל כהר"ן דדוקא בספק מוכן דרבנן כו'. וצ"ל כנ"ל דלענין ס"ס מצד יו"ט ב' ס"ל להחמיר בדאורייתא מטעם הנ"ל אף דבשאר ס"ס בדשיל"מ ס"ל כהרשב"א. וכן בדין דעיקר טעמו של הפר"ח ביו"ד שפסק כהרשב"א הוא עפ"מ שהוכיח דגם הרמב"ם הכי ס"ל. והרי לענין יו"ט ב' הרמב"ם ס"ל דבזמן הזה הוא כוודאי כמ"ש פ"ו מה' יו"ט כנ"ל

ושוב ראיתי שכ"כ הפר"ח בהדי' ססי' תצ"ה דלהרמב"ם הנ"ל אף בספק מוכן דרבנן אין להקל ביו"ט ב'. ולכן אף דלא קי"ל כהרמב"ם בזה וכמש"ש הפר"ח. מ"מ יש לתפוס בזה סבר' מציעתא היינו כדעת הר"ן שמחלק בין דרבנן לדאורייתא ולא כהרשב"א כיון שבדאורייתא הרמב"ם והר"ן שניהם לחומרא והיינו אפי' אם אינו מטעם א' כמ"ש רמ"א בח"מ סי' כ"ה דמ"מ מיקרי רבים ואף הש"ך בכללי הורא' שבססי' רמ"ב ביו"ד אינו חולק (לפה"נ לכאו') כ"א שאין להקל (בדאוריי') אבל כאן ה"ז לחומרא. וכש"כ לפי משנת"ל שי"ל שאף הר"ן שמחמיר בדאורייתא הוא ג"כ רק לענין יו"ט ב' ומה"ט דבדאורייתא אין לחלק בין יו"ט א' לב' והרי דינו כוודאי לדידן דוקא כמו להרמב"ם כו'

ג ואשוב לדברי הנ"ב דגם מ"ש דכאן דחוזר לאיסורו כו'. ה"ז כחמץ דקי"ל דלא חשיב דשיל"מ. יש לדחות דמלבד שאף הרבה מאחרונים פסקו כהרמב"ם בחמץ. רש"ל וט"ז ביו"ד ססי' ק"ב וש"ך בנקודת הכסף סי' צ"ב. וכן משמע כבית לחם יהודה ולחה"פ סי' ק"ב וגם בפר"ח שם. (וצ"ע בא"ח סי' תמ"ז) ועיי' בח"ד שם. ובמק"ח רסי' תמ"ז סק"ה דעל כל פנים משמע שאינו מוכרע. עוד זאת דגם להחולקים דס"ל דחמץ לא חשיבי דשיל"מ יש בו טעמים אחרים דל"ש במילה דנד"ד על שו"ע מוח"ז רבינו ז"ל סי' תמ"ז סי"ח אלא שבלא"ה אינו מתקבל לפענ"ד עיקר היסוד שנותן הנ"ב למילה דנד"ד דין דשיל"מ. דהא על כל פנים גם שלא בזמנה איכא מ"ע לימול. ונראה דממילא כל יום ששוהה עובר על מ"ע וכמ"ש הרמב"ם ריש הל' מילה בגדול שלא נימול עדיין שכל יום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול א"ע ה"ה מבטל מ"ע. והרי זהו גם כן מילה שלא בזמנה כדאיתא בגמרא (קל"ב) ונראה דה"ה באב המל שלא בזמנה כגון שהיה חולה או שנולד ביה"ש גם כן מסתמא כל יום שיעבור מעת שיכול למול ולא ימול מבטל מ"ע (ולא הוזקק הרמב"ם להשמיענו רק בגדול כדי לחלק בין ביטול המ"ע לבין חיוב הכרת כו'). ושוב ראיתי שכ"כ רמ"א סי' רס"א בד"מ בשם הכלבו בהדיא דה"ה אב או ב"ד כל יום שמתעכבים עוברים כעשה. וזש"ש בהגה"ה בשו"ע ובכל יום עוברים כו' ל' רבים כו') אלא שלפי"ז לכאורה לשון מוח"ז רבינו ז"ל בא"ח סי' של"א ס"ד אינו מתוקן כ"כ שכתב בטעמא דמילה שלב"ז לא דחה שבת דאפשר למולו אחר השבת ולא יהיה שום חיסור מצוה בזה שבלא"ה אינה בזמנה. דמשמע לכאורה שאין בזה שום מצוה למול היום אלא רשות להמתין כו'. וז"א. ומה שפירש"י (פ' ב"מ כ"ד) שאפשר כו' ע"כ ר"ל (דבדיעבד אפשר כו') לאפוקי שלא נא' דיעבור הזמן. ושוב ליכא מ"ע למול כו'. אבל וודאי שבכ"י יש מ"ע למול ולא להמתין למחר. (ולא כמו הקדמת זריזין בצפרא שבפ"ק דפסחים (ד' א') שזהו באותו יום. וג"כ רק כשזמנו באותו יום כו'. אבל כשכבר עבר זמנו דשוב בכל שעה עובר בעשה וכש"כ לדחות למחר ע"כ עובר במ"ע כנ"ל) שהרי מה"ט אי לאו די"ט עשה ול"ת כדמסיק הוי בעי קרא דלא ניתי עשה וידחה ל"ת כדפירש"י שם אהא דבעי מה"מ. (וכ"ה בהדיא בפסחים פ"ג). והגם שלכאורה לא מ"כ בחה"ר דפרק קמא דשבת הקשה דאף אם הוי יום טוב רק לא תעשה גרידא אכתי היכא הוי דחי הא אפשר להמתין למחר וכדר"ל אם יכול לקיים שניהם כו'. צ"ל דבאמת היינו מ"ש תי' בשם רמב"ן דלא אמרינן הכי אלא היכי דאפשר לקיים שניהם היום כו' ור"ל דמה שאין כן כשא'"א לקיים שניהם היום ה"ז דיחוי העשה אם נמתין עד מחר ולכן דוחה העשה את הל"ת היום דה"ז כא"א לקיים שניהם כו'. ולמסקנא לפי' מקרא שבכאן לא דחה העשה את הל"ת או משום דיו"ט הוי עשה ולא תעשה כו'. והא דהוצרך רש"י להסביר משום דאפשר כו' היינו כדי לחלק בין בזמנה לשלא בזמנה. דלכאורה כיון דילפינן מקרא דכאן לא דחה העשה את הל"ת אם כן אף בזמנה לא לידחי אלא דענין הלמוד היא במצוה שאין זמנה קבוע בו ביום דוקא כו'. משא"כ במילה בזמנה. (וכמו"כ קדשים יש חילוק בין אותן שזמנם קבוע כו'. עיין ביצה י"ט כ') אלא לפי שאכתי לכאורה קשה שגם מילה בזמנה גם כן וודאי אם לא ימול היום הרי בדיעבד יקויים המ"ע כשימול מחר ואם כן לכאורה אין חילוק דבשניהם לכתחילה מ"ע למול היום דוקא ובדיעבד אפשר למחר כו'. (ול"ד לקדשים שזמנם קבוע דעבר זמנו בטל קרבנו לגמרי). לזה כיון מוח"ז רבינו ז"ל לפה"נ במה שהוסיף עמ"ש רש"י שאפשר כו'. וסיים ולא יהיה שום חיסור מצוה כו' ר"ל עם היות דוודאי בכל יום חלה המ"ע קום ומול כו'. מ"מ כשנמנע עד מחר אין כאן שום חיסור מצוה. ר"ל דבדיעבד על כל פנים אין לו שום חסרון (גמור) כו' דבין היום ובין מחר הכל הוא קיום מצות עשה שלא בזמנה. משא"כ במילה בזמנה דגם בדיעבד יש חילוק שאין המצוות שוות דהיום הוא מצוה בשעתה. ולמחר הרי ענין זה דמצוה בשעתה כבר ביטל וחיסר לגמרי. אלא דמ"מ חל עליו מצות עשה דמילה שלא בזמנה. (וכעין מצוה אחרת היא כדמשמע בפר"א קל"ב ב' ע"ש שנז' גדול קטן בינוני. ולכאורה יש פסוק בפ"ע עי"ש בפירש"י) ולכאורה היה נראה דזש"ש הרמב"ם רפ"א גבי אב דאם עבר ולא מל ביטל מצות עשה דמשמע דביטל לגמרי ואילו גבי גדול כתב שבכל יום מבטל כו'. ועלה ע"ד דגבי אב מיירי בזמנה לכן קאמר דאם עבר ולא מל (ר"ל שעבר ח' יום) ביטל לגמרי המ"ע דבזמנה כו' כנ"ל משא"כ בגדול דמצות עשה שבו שוה בכל הימים וליכא ביטול לגמרי (אם לא כשימות כו') אבל ז"א חדא דא"כ יש במילה ב' (או ג') מצות עשה והרי הרמב"ם לא מנה במילה כ"א מצות עשה אחת. ועוד דהרמב"ם כתב שם עבר האב או האדון כו'. וקאי גם אמ"ש מקודם דמצוה למול יליד בית ומקנת כסף כו'. והרי מקנת כסף נימול אפילו ביום שנולד כמש"ש ה"ד (וה"ז כמילה שלב"ז ולא דחי שבת כדאיתא בגמרא (קל"ה רע"ב) הא בהא תלי' כו'. (ע"ש בפירש"י) גם הרי הרמב"ם כתב עבר האב כו'. וב"ד מצווין למול