דברי נחמיה יורה דעה שח

ואנו נוהגין כהשו"ע. ולהם דחיתי בקנה כנ"ל. אבל אני לעצמי מסופק אנכי. וע"כ אבקש דעתו דעת תורה בזה. גם נראה דעת השו"ע לפסוק כהרא"ש מצד ראותנו כל בית ישראל סומכים על ד' הרא"ש בענין הנחת תפילין בחה"מ עיין ב"י או"ח סי' ל"א. (והוא באמת פלא שגם הספרדים היו נוהגי' כהרא"ש נגד כמה פוסקי' עד שקרוב לזמן הב"י מצאו מאמר א' מהזוהר שמפליג מאד באיסור הנחתם בחה"מ שינו מנהגם וכלל האשכנזים עד היום מניחים תפילין בחוה"מ ובברכה. ומהכתיבה לטורח עלי אפסיק בזה. אך שמעתי שאומרי' שלא החמיר אדמו"ר נ"ע בענין בהש"מ רק לענין שבת. אבל לא לגבי מילה גם זה לא נראה כן. שרבינו סמך דבריו על הב"י ביו"ד דמיירי לענין מילה ושלום מאדה"ש ידידו המבקש תשובתו שלמה בריז"ל

וזה אשר השיב להרב הנ"ל

א הנה ע"ד עיקר הפלוגתא שבין הרמב"ם והרא"ש במילה שלא בזמנה. שבטוי"ד ססי' רס"ו. ודאי הי' נראה נכון כדברי כת"ר. שכיון שבשו"ע סתם כהרא"ש בלי חולק וכ"ה בלבוש. ומסתמא גם רמ"א וכל האחרונים ששתקו ס"ל כן. ונגד הש"ך שחילק (בלי טענות חזקות) ודאי נראה מספיק מ"ש כת"ר שגם התשב"ץ (ח"ג סי' רפ"ד) הכריע כהרא"ש (ישכן משמע מרש"י כו') וי"ל דאילו הי' הש"ך רואה הי' מודה כו'. ולכן גם מקצת אחרונים שנמשכו אחר הש"ך אין ראי' (ודברי הגאון ח"ד שכ' כת"ר לפה"נ אינו כ"א בסידור שלו ששם אין דרכו כ"כ להעמיד על דעתו כמש"ש בהקדמתו וגם שם כתב זה בב' חצאי עיגולי' כנראה שמרמז שצ"ע כו') והגאון נ"ב חא"ח סי' ל' בגוף הדין הנ"ל דעתו נוטה לפסוק כהרא"ש רק שאין מוחין במי שרוצה לסמוך על הש"ך. וגם היא לא ראה דברי התשב"ץ. ובס' ח"א הניח בצ"ע מצד שברוקח וסמ"ק שכ' סתם שאינו דוחה יו"ט משמע שגם יו"ט ב' בכלל (יצ"ע בשאלתות שהביא כי') ובאמת לפענ"ד זהו עיקר טעמו של הרב"י שהחליט כהרא"ש נגד הרמב"ם. דמסתברא ליה טעמא דהרא"ש כדמשמע בב"י ובכ"מ. והוא דבאמת כיין דבברייתא שבגמרא פ' ר א דמילה (קל"ב ב') סתמא נקטו יו"ט אינה דוחה כו'. ודאי היה משמע שגם יו"ט ב' בכללא וכמו בכל דוכתא שנזכר בגמרא (ופוסקים) סתם יו"ט כמו ביצה שנולדה ביו"ט כו'. וכל המסכתא שם (רובם ככולם) ודאי גם י"ט ב' בכלל. ועיין הגמ"י ספ"י מהל' אבל בשם הר"מ שהוכיח דלא כבה"ג שם מדאמרינן אינו נוהג אבילות ברגל כו'. ואם איתא הו"ל לחלק כו'. וכ"ה ברא"ש ד"פ וא"מ סי' נ' בסופו והרמב"ם (וש"פ) גם שם ס"ל כמו כאן כו' וצ"ע אי"ה. וה"ה וכ"ש כל הפוסקים שהביאו ברייתא זו בסתימות (כהרי"ף כו' וש"פ הנ"ל) והמפרשי' (כרש"י ותוס' כו'). ששתקו ולא הוציאו מכלל זה יו"ט ב' ודאי הי' משמע שאין חילוק. אלא שמדנקטו במתני' שם (קל"ז א') ב' ימים של ר"ה כו' דוקא הי' נראה כסתירה לזה וה"ט דהרמב"ם. כמ"ש בב"י וכ"מ. לכן סיים ע"ז אבל הרא"ש כתב כו'. ר"ל כיון שנדחית הראי' ממתני' ממילא יש לפסוק כהרא"ש וכדמשמע מסתימות הברייתא והפוסקי' שאין חילוק כנ"ל. ולכאורה הי' נראה דמ"ש הרא"ש דדוקא גבי מת כו'. והתירו אפי' ביו"ט ב' של ר"ה כו' זהו עיקר ראייתו וכדאסברא לה הנ"ב שכיון דחזינן כשהקילו גבי מת הקילו גם בי"ט ב' של ר"ה. א"כ גם לענין מילה אם היו מקילין ביו"ט ב' של גליות היו מקילי' גם בר"ה. וביאר עו"ש דאין סברא כלל להקל בשאר יו"ט יותר מר"ה במה שאינו תלוי ביומא אריכתא. (ור"ל כגון בביצה שנולדה בזה כו' וכה"ג שאין מקום להחמיר כ"א בשיש סברא לומר שב' הימים שניהם קדושים בזה יש חילוק בין ר"ה שיש ספק זה לבין שאר יו"ט שוודאי א' מהימים חול עכ"פ וי"ל ממ"נ כו'. אבל כשהחומרא שייכא גם אם יום ב' בלחוד הוא קדש אין סברא לחלק בזה בין ר"ה לשאר יו"ט כו') ולפ"ז היו דברי הרמב"ם תמוהים דאסברא לה בפה"מ להחומרא דגבי מילה בר"ה יותר מבשאר יו"ט מפני שקדושה א' הן כו'. אבל באמת דבר זה צ"ע דהא מצינו פ"ב דביצה (כ"ב א' ב') דגם לענין מיכחל עינא ביו"ט ב' דר"ה תלוי אם קדושה א' הן או ב' קדושות. וכמו לענין ביצה שנולדה ב"ה כו'. ולדידן דקי"ל כרבא לענין ביצה ה"ה דאסור למיכחל עינא ביו"ט ב' דר"ה. משא"כ ביו"ט ב' של גליות מותר. וכ"פ כה"פ והרא"ש גופא (זולת האגוד' שבפר"ח סי' תצ"ו). והרי ענין זה אינו תלוי בשיהיו ב' הימים דוקא קדושים. דגם אם רק יום הב' קדש שייך החומרא. וכמו במילה. ועכ"ז מחלקין בין ר"ה לשאר יו"ט. (והיינו ע"כ משום דבר"ה דכשבאו עדים גם בראשון מן המנחה ולמעלה כו' חשבינן לי' כוודאי כו' וזהו ענין קדוש' א' הן כו') וא"כ אתי שפיר ד' הרמב"ם ודברי הנ"ב צ"ע. והרא"ש צ"ל שעיקרו לא בא אלא לדחות הראי' ממתני' ושממילא אין להוציא יו"ט ב' של גליות מסתם יו"ט שנז' בברייתא כנ"ל. ומ"ש דדוקא גבי מת כו'. ר"ל דדוקא שם שהקילו בהדיא. (וכמו"כ במיכחל עינא כו') אבל בכ"מ שסתמו אין חילוק בין יו"ט א' או ב' וה"ה הכא כו'. (ומ"ש דבמת התירו גם בר"ה הוא דרך אגב ולא עיקר הראי' כו'). והנה אף אם נתפוס דין זה לספק ותליא במנהגא. וכן ראיתי בס' ערך לחם למהריק"ש (שהי' ספרדי) שהביא דהרמב"ם ודעמי' חולקי' וסיים ונהרא נהר ופשטי'. וכן משמע בעיקרי דינים חי"ד סי' כ"ח אות ז' בשם פחד יצחק שתלי' במנהג העיר. וא"כ וודאי מועיל עדותו של הבית לחם יהודה שכתב שאנו נוהגין כשו"ע. וע"ש בעיקרי דינים. דמשמע דאף שבעיר של בעל פח"י לא הי' נודע מנהג העיר עכ"ז אילולא שהי' אז יו"ט ב' חל ביום ד' וא"ח ביום ה' שי"א שאין מלין בו. היו דוחין המילה לא"ח. (וכש"כ כבנד"ד שהי' י"ט ב' ביום ה' שיש מחמירים בו יותר מיום ו' כו'). וממש"ש בשם הרב בעי חיי (בעל כנה"ג) סי' רכ"ה נראה דבהחלט אין מלין בי"ט ב'. (גבי יליד בית שדומה לשלא בזמנו). וכן הביא ב"ת א"ת סי' כ"ב אות ל"ה בשם איזה גדול דמילה שלא בזמנה אינו דוחה י"ט ב' של גליות

ב אך כ"ז בוודאי שלא בזמנה אבל בספק כגון שנולד ביה"ש וחל יום שמיני ספק תשיעי שלו ביו"ט ב'. הרי כבר תמה הנ"ב על השו"ע שלא מצינו כלל מי שחילק בזה על הרמב"ם. שהרא"ש לא דיבר אלא בוודאי שלא בזמנה. וטרח למצוא איזה צד זכות להשו"ע ולא מצא ומסיק דאגב שיטפי' כו'. וכוונתו בוודאי שלא בזמנו. (ונ' דר"ל שקאי הכל אנולד ע"ש ביה"ש שעז"כ שג"כ אינו דוחה יו"ט ואפי ' יו"ט ב' כו'. ר"ל כשחלו אחר השבת. וכדאיירי במתניתין. אלא שתיבת מספק שכתב הוא אגב שיטפי'. ובאמת לכאו' ע"כ צ"ל כן כפי' הלבוש שכתב ג"כ כלשון השו"ע וסיים דהואיל ואידחי אידחי. וזה ל"ש בחל שמיני ספק תשיעי ביו"ט ב' כ"א כשחל בשבת ונדחה יודחה ג"כ מיו"ט שחל אחר השבת). ולפי"ז לכאורה אין לנו ע"מ להשען בכה"ג נגד הרמב"ם ודעימי' והש"ך ודעימי'. שגם להתשב"ץ קאי הכל אמתני' דהוי שלא בזמנה בוודאי. (ומש"ש בפ' ספק מילה ע"כ אגב שיטפי' כו') וגם מש"ל מצד סתימות הלשון יו"ט שבגמרא ופוסקים. הרי לא נזכר זה ג"כ כ"א בשלא בזמנה בוודאי. (ואף גם דברי הבית לחם יהודה אפשר דקאי אכה"ג לפמ"ש הנ"ב דגם השו"ע אהא קאי. גם בסידור רי"ע ח"ב (ד"ט ע"ב סקל"ט) פסק כן בהחלט שדחי אלא ששם (ע"א ס"ק כ"ג כ"ד) נראה שפסק כן גם בוודאי שלא בזמנה כו'. אך א"כ אף אנו נאמר דאפילו ביו"ט א' נימול ספק ביה"ש. דהא בגמרא לא נזכר דין בה"ש כ"א אשבת בברייתא