דברי נחמיה יורה דעה שה

ובנודע שלא ילדה בקבורה כמ"ש ספ"ז מה' פהמ"ק. אבל לגי' שלנו וכפירש"י דגם בנודע שלא ילדה אין בה משום חולין שנשחטו בעזרה אלא בשניהם טעמא דאסירי הכל משום גזירה אטו לא נודע. מ"ש דזה בשריפה וזה בקבורה. ועכ"פ לגי' שלפנינו צ"ע ליישב להרמב"ם לעת הפנאי בל"נ אי"ה). ויהי' איך שיהי' עכ"פ לפי דברי הרמב"ם דהל' שגגות הנ"ל נראה מוכח דבכעין נד"ד דליכא כלל משום תיקוני גברא. גם חטאת העוף אינה באה על הספק (ושכ"ד התוס' וגם מרש"י אין ראי' שחולק לפי הנ"ל). ולפי"ז ודאי ע"כ מ"ש בפ"ט דנזירות הי"א דמביאה קרבן טומאה היינו משום דוודאי מיגז גייז. וכ"ז האריכות להשתעשע עם אהובי (ולהתלמד במק"א). אבל בלא"ה יש די ממ"ש ספי"ב ופי"ג הט"ו דנדרים דע"כ ס"ל בהחלט דגייז וכדלעיל. וכ"ד כל הפוסקי'. ופי' כת"ר בלא"ה דוחק גדול גם מה שהחליט שלענין איסורא אין נ"מ אי וודאי גייז או ספיקא. א"י למה הא קי"ל ספק נזירות להקל. כסתם מתני' דספ"ד דטהרות וכר"י דכרי דנדרים י"ט ובנזיר ח' י"ג ל"ד. וכמ"ש הרמב"ם פ"ב ה"ט. ואע"ג דשם הוי טעמא משום דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא. הא חזינן דהרמב"ם שם ה"ז פ' גם בספק בעיא לקולא. וא"כ הא דמסיק ת"ש דתני בהדי' חברתה אסורה. ע"כ משום דודאי גייז. וטוב לנו לסבול דוחקי הראשוני' בעלי התוס' ז"ל. ועיי' שט"מ הביא בשם הרא"ש ליישב הברייתות דלא פליגי דאע"ג דמיגז גייז אינה מביאה עולת העוף משום דכתי' והזר והביא אימתי מביא כשצריך להזיר כו' ועם שגם זה לכאור' דוחק דוהזיר והביא אאשם כתיב דיינו לומר דמשום הכי לא פריך דניתי נמי אשם כדפירש"י (וכן בגמרא י"ט נדרש רק אאשם) אבל מנלן לחדש דרשה זו גם לענין עולה. אמנם בנדרים פ"ג א' איתא בהדי' דהא דאינה מביאה עולה הוא משום דאין קרבן לחצי נזירות. והיינו אע"ג דבעל גייז כדמוכח מדקרי לה חצי נזירות עכ"פ. וכמבואר בר"ן שם. וא"כ לכאורה בפשיטות י"ל דבמסקנא דהכא ניחא לי' ברייתא דעולת העוף כסוגי' דנדרים. (ואפשר שגם הרא"ש שבשט"מ. עיקרו סמיך אסוגי' דהתם. אלא שלפי שלכאורה קשה בשלמא בקרבן טהרה שעיקרו בא כשמשלים הנזירות לכן בהפרה שייך לומר אין קרבן בחצי נזירות. אבל בקרבן טומאה. דלעולם באה בחצי נזירות. רק שחוזר ומונה אח"כ. ומשא"כ בהפרה פוסק ומבטל באמצע. מנ"ל דבכה"ג נק' קרבן בחצי נזירות. לכן אסברא לה הרא"ש מדרשא דוהזיר והביא. וכדאמרינן בעלמא. דקרבן טומאה (בכלל) למוחל עלי' נזירות טהרה קאתי. ועיי' תוס' ד"ה ת"ש) אלא שלפ"ז צ"ע לכאורה למה הרמב"ם לא פסק הכי. וצ"ל דסוגי' דהכא ל"ח לי' בכה"ג קרבן בחצי נזירות מטעם הנ"ל. והברייתות ס"ל דפליגי כדברי התוס'. ופסק כמסקנא. ומ"ש כת"ר לפירושו מדוקדק לשון הרמב"ם במ"ש עוקר הנדר מעיקרו ומפירו דלשון הפרה סובל ב' פירושי'. עדיין אינו מדוקדק. שהרי גם לפירושו אינו סובל שניהם אלא ספיקא הוי. גם אחר שאמר עוקר ורוצה להשמיענו שיהי' סובל גם גיזה לא הוי' לי' לסיים ומפירו שהוא לשון מסופק לנו אלא ה"ל לסיים לשון שמשמעותו גיזה בוודאי. גם הרי בתחילה החליט שצ"ל מופר או בטל וכיוצא בדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו ולמע"ל בכאן ה"ל לרמז גם ענין גיזה והרי בלשון בטל לא מצינו שיהי' סובל ב' פירושי' ואיך החליט ונתן כלל שגם בטל וגם כיוצא בו מהני רק שיהי' משמעותו עקירה (בלבד) כו'. גם מ"ש דמש"ה חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לאו כלום. לפי שלשון הפרה דבעל הוי ספיקא. תמיהני הלא קמי שמיא גליא רק לנו הספק. וא"כ למה בהחלט דלא"כ. והי' הדין נותן דליהוי ספיקא דדינא. אלא ע"כ לדחוק בלשון הרמב"ם כמ"ש הכ"מ. והסכימו עמו הלח"מ וגם הט"ז וש"ך ביו"ד סי' רל"ד סל"ז וסנ"א. ועיי' רא"ש ור"ן בנדרים ע"ז ב' ע ח א' דהחילוק הוא דמיפר משמע מכאן ולהבא ומותר משמע כלא הי' כו' ועיי' ג"כ בתשובות לרמב"ן ס' רס"ב. ובתשובת רדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' רפ"ג ראיתי תקנו הלשון קצת בע"א. ועכ"פ להלכה לא נסתפק אדם בד' הרמב"ם שבוודאי פוסק בהחלט דבעל מיגז גייז וכן הסכימו כל הפוסקים לדינא

מ"ש להגיה קצת בתו' ד"ה ת"ש. נראה נכון אבל מ"ש בהא דר"ש אומר כו'. עם שדבר חכמה הוא. אינו מתקבל אצלי שכמדומה שלא מצינו אמורא ר"ש סתם. גם במתפיס באשה אחר הפרה נראה דפשיטא דאז היא כלא הי' וכשאר כל אדם. ולא דמי לשלמים דעכ"פ שם זבח עלי' כו'. ע' שט"מ. והא דהביאו הא ר"ש אחר שסיים ש"מ כו'. נראה די"ל שזהו כעין גופא כו'. וה"ל לחזור ולהביא הברייתא ולסיים ר"ש אומר אלא שלשון נזיר משונה כמ"ש התוס' בכ"ד. ובעינו סרב"ח שייכא לפלוגתא דת"ק ור"ש כו'

וע"ד מה שהקשה לשאול על הר"ר יקר שבתו' דע"ז ס"ח א' מסוגי' דשבועות כ"א ב'. וודאי קושי' נכונה היא. וממילא גם מ"ש לתרץ עם שהוא דוחק וכמ"ש בעצמו. מ"מ כך טוב ויפה לנו למשכוני נפשין לקיים דברי הראשונים ז"ל. ולפענ"ד י"ל ג"כ בהקדם פי' וענין טעם כעיקר וטעמו ולא ממשו שנחלקו בו בגמרא ופוסקים. שלפי הנראה הרבה מן הראשונים ז"ל ס"ל דהיינו גם ממשית איסור לא או מחוי שנבלע בדבר גוש. כמ"ש רש"י בע"ז ס"ז ב' ותוס' שם א' כגון חלב נימוח כו'. וא"כ דה"ה כגון יין הנבלע בפת וכדמשמע מפי' רש"י דפסחים מ"ד ב' ד"ה מפת ומיין. ואעפ"י שהפר"ח בא"ח רסי' תמ"ב כתב לחלק ביניהם לדעת התוס' שבחידושי הרשב"א דפג"ה צ"ח ב'. לא משמע כן מתוס' דנזיר ל"ו ב' סד"ה וכזית ול"ז א' ד"ה וכ"ת. יעיי' חולין קי"ב ב' בתוס' ד"ה ורוטבן וסה"ת סי' ס"ו בשם מורו (שהוא ר"י בעל התוס') ובאמת מ"ש בחידושי הרשב"א בשם התוספות שלפה"נ שכוונתו למ"ש בתו' בע"ז. ועוד דהאוכל בשר בחלב כו' ע"ש. אם הגירסא שלפנינו בתו' אמיתי' צע"ג דאין כוונתם כלל למ"ש הרשב"א בשמם (דא"כ מה זה שסיימו כדא' פ' כל הבשר כו') אלא ר"ל דגוף הבשר עצמו נאסר ג"כ וכדאמרי' פ' כ"ה ק"ח ב' חצי זית בשר כו'. ואכמ"ל. ועיי' ג"כ בחי' הר"ן לחולין ספג"ה (ומשם מובן שגם בחיבורו שם ע"כ אין כוונתו למ"ש בס' מ"כ ח"א פ"ג שנמשך אחריו הפ"מ בפתיחה לה"פ ח"ב פ"א) וא"כ לכאורה קשה מאי פריך שם בפסחים ובנזיר ר"ע טעם כעיקר מנ"ל. הא כיון דנפ"ל ממשרת לשרה פתו ביין הרי ממילא נשמע ע"כ דטעם כעיקר. ואף שי"ל שרש"י תיקן זה במ"ש בד"ה טעם כעיקר היכא כו' כגון שרה ענבים במים כו'. ור"ל דרק על טעם כעיקר גרוע קמיבעי' לי'. כבר כתב הפר"ח שם שזה דוחק. וכ"ש לפי' הב"י שבפר"ח במ"ש רש"י ד"ה בשר בחלב. ע"כ אין כוונת רש"י בד"ה טעם כעיקר ע"ד הנ"ל. (ומה שהפר"ח פי' קושית הגמרא בפ"א באופן שבאמת מהא דשרה פתו נשמע דס"ל לר"ע טעם כעיקר. לא משמע כן בתוס' דנזיר ל"ז א' ד"ה טעם כעיקר. שהקשו באמת דילמא לית לי') ועוד והוא העיקר דרש"י בסוף הסוגי' דפסחים ובפג"ה כתב דר' יוחנן ורבא לית להו טעם כעיקר דאורייתא (והיינו אפי' בכעין חלב נימוח כדפי' רש"י בע"ז אמימרא דר"י) וה"ה יין שנבלע בפת וכתב דמשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור כר"ע. וע' ג"כ בחי' הר"ן וריטב"א פג"ה במש"ש בשם רמב"ן. וכן בבד"ה להרא"ה (דק"א א' ב') דמדברי כולם נשמע דאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר"ע אין ראי' מזה לטעם כעיקר אפי' בנזיר גופא. וקשה הרי הא דשרה פתו היינו נמי טעם כעיקר. (ע"ד שכתב פי' הנ"ל דמחטאת נשמע שניהם כו') ע"ש ועוד קשה לפ"מ דמשמע מרש"י דפסחים ד"ה ומפת ומיין. דלמאן דאית לי' טעם כעיקר מחייב אכזית מהתערובות