דברי נחמיה יורה דעה שד

ומההיא דה' גניבה לכאו' ראי' גדולה לומר דלאו דאורייתא (ומה שהקילו מצד ספק חולין לעזרה אולי י"ל דשייך למה שפסק הרמב"ם דספיקא דאורייתא הוי דרבנן וא"כ כל ספק אין חיוב קרבן כ"א דרבנן(זולת אשם תלוי וחטאת העוף. וצ"ע במהרי"ט יו"ד סי' א' ופר"ח ושאר הפוסקי'). לכן הקילו משום ספק חולין בעזרה. וכ"ז בלי עיון כלל ואי"ה כו'. ובכ"מ ריש ה' חו"מ פשיטא לי' דלהרמב"ם חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא עיין שם. (ומה שרוצה המ"ל לחלק בין כעין עבודה דהוי דאוריי' ושלא כעין דרבנן. לא משמע כן מדכתב ודברי' אלו כולן מדברי קבלה משמע דהכל שוה. אפי' לחלק בין איסור עצם השחיטה ממש לשאר הכנסה לא משמע כן מלשונו הנ"ל אלא או שפוסק כמ"ד דאורייתא או כמ"ד לאו דאורייתא וסוגי' הגמרא דמשמע דאורייתא כדהוכיחו התוס' פ' הזרוע קל"ב. י"ל דהכל למ"ד דאורייתא וכ"ז באמת דוחק גדול דבכמה דוכתי פרכינן סתמא דגמרא קמייתי חולין בעזרה כו'. וצ"ע לעת פנאי אי"ה בל"נ). ע"כ הגה"ה

אשר ע"כ נלפענ"ד יותר לדחוק בדברי רש"י דתמורה ופ"ק דכריתות הנ"ל דמ"ש לא איכפת לן כו'. אין הכוונה מצד שאין בשום מליקת העוף משום חולין בעזרה. אלא ר"ל דבבאה על הספק דאיירי התם לא איכפת לן כו'. והיינו מכח דרשא דקראי וזהו שסיים שם ושם. דבנזיר דכ"ט ילפינן כו'. (וכמו"כ ברש"י דנדה שם שכתב ואין שם משום חוב"ע ר"ל ג"כ משום הילפותא דקראי) וכ"ה בהדי' ברש"י דפסחים כ ח א' וז"ל. ואין כאן משום חולין בעזרה דמקראי נפיק כו'. ומ"ש בתמורה הואיל ואינה נקטרת. צ"ל שהוא כעין טעמא דקרא ולהפריש בין חטאת לעולת העוף. דלא גמרי' זמ"ז. והא"ש רש"י דנזיר כ"ט א' הנ"ל דשם גבי חינוך איירי דמדאורייתא ה"ז חולין גמורים לכן גם במליקה יש משום חולין בעזרה. ושם ב' בגמ' דאיירי בספק. י"ל דס"ל לרש"י דהא דאמר תאמר בנקבה שב' איסוריו ר"ל שלא נלמד מזכר כ"א להתיר בספק איסור חולין בעזרה. אבל איסור הב' דנבילה לא נלמד להתיר (ולהרמב"ם ס"ל דה"ק תאמר בנקבה ששני איסורים לכן לא נלמד כלל לענין האכילה ונשאר בה הב' איסורים כו')

אך עדיין אין זה מספיק לתרץ רש"י דפ"ו דכריתות כ"ו ב' הנ"ל. שכתב בהדי' דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא אחר שכתב שם דחולין גמורין הם כו' ע"ש. הרי שרק מצד מליקה אין בה משום חולין בעזרה. אמנם כן נראה. דחולין שנשחטו בעזרה. והכנסת חולין בעזרה שני ענינים חלוקים הן בדיניהם דחולין שנשחטו בעזרה. ודאי גם בדיעבד נאסר אותו דבר באכילה והנאה כדילפינן מקראי ספ"ב קידושין ע"ש. אמנם זה דוקא בשחיטה (מדכתיב וזבחת כו') אבל בהכנסת חולין בעזרה שנזכר ג"כ בכמה דוכתי בגמרא לא מצינו שיאסר אותו דבר אפי' באכילה (ובמנחות כ"א ב' חולין פשיטא מאי בעי התם. משמע דעכ"פ אינם נאסרים. גם בקידושין שם נ"ח א' מבואר דלמ"ד שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה מותר בהנאה אפי' אי חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא) וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות שחיטה שם ה"ב ג' (ואפשר שעפי"ז יתורץ קושית התו' על רש"י בפסחים כ"ב א' ד"ה חולין. לפי הגי' שלפנינו בנזיר כ"ט חולין בעורה כו'. דרש"י ס"ל שם שבגמרא דקדקו כל מקום שנזכר חולין שנשחטו בעזרה. מיירי לענין איסור אכילה והנאה (והנאה דנקט רש"י י"ל לאו דוקא אלא שעיקר קושית התו' דבנזיר מוכח שגם בההבאה אין איסור) וכ"מ דמיירי לענין גוף ההכנסה או השחיטה וכה"ג. נקט סתם חוב"ע. והתו' הקשו לפי גירסתם בנזיר חולין שנשחטו בעזרה כנזכר בדבריהם שם ושם) ולכן אתי שפיר רש"י דפ"ו דכריתות דשם איירי לענין איסור הנאה. ובהא ס"ל לרש"י דמליקה אינה כשחיטה. אך א"כ הדק"ל מהא דנזיר כ"ט ב' דמיירי לענין אכילה. ומוכח דמליקה כשחיטה (בחולין גמורי' עכ"פ) וי"ל דרש"י תפס בזה שיטת הירושלמי דשם ספ"ד דנזיר דמסיק בהדי' דאין במליקה (ענין איסור אכילה) משום חולין שנשחטו בעזרה דתני הנוחר והמעקר אין בו משום חולין שנשחטו בעזרה. וס"ל לרש"י כיון שבירוש' הדבר מפורש. ומגמרא דידן אין סתירה כ"א מהס"ד אבל לפ"מ דמסיק שהב' איסוריו הן מדרבנן אין ראי' (דאע"ג דמשמע דהא דהוי מדרבנן ר"ל דעיקר איסור חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריית' ז"א מכח הברייתא דאיירי במליקה אלא שבא לתרץ מאי דהוי פשיטא לי' מעיקרא דהכי ס"ל לר' יוסי בר"י) לכן ס"ל לרש"י דהגמרא פ"י דכריתות (ע"כ) אזלא בשיטת הירושלמי (וד' רש"י דנזיר שם א' הנ"ל. י"ל דמ"ש דמייתי חולין בעזרה ר"ל גוף הכניסה והמליקה כו' ורש"י דתמורה ופ"ק דכריתות דמשמע דר"ל לא איכפת לו גם גוף הכניסה והמליקה. ע"כ צ"ל כנ"ל דרק מצד דבאה על הספק לפי' מקראי כו') והרמב"ם עם היות שלענין נוחר ומעקר פי' בהדי' פ"ב מה"ש כברייתא שבירושלמי הנ"ל מ"מ במה שמדמה הירושלמי מליקה לנוחר ומעקר לא סמיך ע"ז. משום דבגמרא דידן לפי הס"ד מוכח דלא ס"ל כן. ובמסקנא אין ראי' עכ"פ שחולק לכן ס"ל עפ"י גמ' דידן לחלק בין נוחר ומעקר דלאו שחיטה היא כלל לבין מליקה די"ל שבעזרה זוהי במקום שחיטה. לכן דינה כשחיטה ממש גם לענין איסור אכילה והנאה ולא דמי נמי לשוחט ונמצא טריפה שגם בקדשים פסולה משא"כ מליקה כו') ועיין רמב"ם ספ"ח מה' מה"ק דלכך שחט עוף בחוץ חייב דשחיטה בחוץ ה"ה כמליקה בפנים. וא"כ ה"ה איפכא כו'. וזהו דעת התו' שם ג"כ דמליקת העוף (ר"ל בעזרה) כשחיטת חולין כו' כנ"ל. והגם שהפ"מ שם בירושלמי כתב לתרץ שאין ראי' מ מרא דידן שחולק על הירושלמי בזה אין דבריו מובנים. דהוא העמיד דיוקו מהגמרא מהא דהוצרכו (שם ע"א) לו' דר"י ב"ח (דס"ל דהא דאיש מדיר את בנו הוא מדרבנן) ס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה לאו דאורייתא. וע"ז תירץ דהא בהא תלי' דכיון דע"כ ס"ל אין שחיטה כו'. וא"כ נחירתו זהו שחיטתו לכן אין לחלק בין שחיטה למליקה כו'. אבל באמת משם בלא"ה אין ראי' כלל. דהא דהוצרכו לומר דריב"ח ס"ל חוב"ע לאו דאוריית' היינו מקו' הראשונה דהיינו מדלא חיישינן כשיהי' נזיר טהור ומביא קרבן שלש בהמות רק אח"כ פרכינן כי מיטמא כו'. ושם לא נזכר בגמרא רק וקאכיל כהן מליקה דהוי נבילה. (ואף לפירש"י שהזכיר גם בקושי' הב' מאיסור חולין בעזרה כבר נתבאר די"ל דהיינו מצד גוף הכניסה כו') וא"כ משם אין ראי' כלל דמליקה כשחיטה (לענין אכילה כו') וא"צ תירוץ. אבל מהא דאמרינן מאי ב' איסורי' כו'. מזה וודאי מוכח דמליק' כשחיטה ממש כו' כנ"ל. וע"ז ל"ש תי' הפ"מ ולפי הס"ד ס"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה כו'. ועכ"ז ס"ל דמליקה כשחיטה, לכן ס"ל להרמב"ם דגמרא דידן פליגי על הירושלמי ופי' כגמרא דידן כנ"ל. אך אחת היא שקשה טובא להרמב"ם איך יפרנס הגמ' דפ"ו דכריתות דלכאורה שם מוכח בהדי' כפירש"י דשם. וכיון דלהרמב"ם הא דחטאת העוף הבאה על הספק נשרפת הוא מחשש שמא לא ילדה ונמצאת חולין שנשחטו בעזרה כמ"ש פי"א מהלכות מחוסרי כפרה. איך אחר שנודע שלא ילדה יהי' הדין נותן שיחזיר להיות ניתר בהנאה כלפי לייא. ואין בידי כעת ליישב אם לא שהי' לו גי' אחרת. ובלא"ה אין מובן כ"כ דמאי פריך ארב דא' כיפר. לפי הס"ד דמיירי בנודע שילדה אמאי תקבר. הא במסקנא הכי ס"ל לר' יוחנן. ודתניא כוותי' דאסור בהנאה. וקא' בברייתא כיפרה כו'. לכן אולי הקושי' רק אמאי בקבורה ולא בשריפה כיון שכופר וה"ז כפסולי המוקדשין. וע"ז אולי הי' גי' הרמב"ם אלא מתני' כו' ובדין הוא שתקבר. ר"ל כדין חולין שנשחטו בעזרה בקבורה כת"ק דמתני' סוף תמורה וא"ש הדין דקי"ל בנודע שילדה בשריפה