דברי נחמיה יורה דעה שב

ועוד עדיף מתירוץ קמא. אלא שצ"ע סברת התו' דמנא להו לר"ש דאתי משרת לצרף חצי זית פת וחצי זית יין. דילמא אתא קרא דבתערובות בעינן כזית וביין לחודי'. ומה שכתבו התוס' נזיר ל"ו א' ד"ה אין וכו'. דאי איכא כזית מיין לחודי' קרא למה לי עכ"ל. היינו למאי דס"ל דבעינן כזית. אבל לר"ש דס"ל בעינן כ"ש אמאי לא נימא דשפיר איצטריך משרת לתערובות בכזית יין לחודי' וא"כ הדרא קושי' דשבועות לדוכת'. ואפשר דזה כעין סברא רחוקה דבעינן ס"ל כ"ש. ובתערובות יסבור דביין לחודי' בעי כזית. להקל כל כך. וצ"ע

קדושין ל"ה ב', בל תטמא דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן. יש לתמוה אמאי לא נימא דהוי תרי מיעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. וכה"ג אמרינן חילין קל"ב א' דבי ראב"י תנא כהן ואפי' כהנת ועיי' ברש"י שם. משום דהוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכו'. והי' אפשר לומר דאי אתא לאשמועינן לרבות נשים לא לכתבו כלל ואנא אמינא דנשים מוזהרות מחמת שהושוו לכל אנשים וכו'. אף בדף ל"ו א' אמרינן הקבלות. דאינו נוהג בנשים. והקריבו בני אהרן. ובזה יש לומר ג"כ דהוי תרי מיעוטי והכא ל"ל דלא לכתבו כלל דהא מ"ע נינהו ונראה ליישב. דאמרינן זבחים י"ג א' מנין לקבלה שלא תהא אלא בכהן כשר נאמר כאן בני אהרן ונאמר להלן וכו'. נמצא דכתוב א' בעינן למדרש כשר ולא חלל. אתא שפיר דמיעוט שני אתיא לנשים. וכן לענין בל תטמא כו'. אינו מיזהר כ"א כהן כשר דחלל מותר לטמא. ואתיא מיעוט שני לנשים והא דנקט תלמודא המיעוט מבני אהרן ולפי סוגיא דזבחים הוי לי' למימר מיעוטי דכהנים. אפשר לומר דנקט תחילת הכתוב או גם בזבחים אתי' לי' מהכהנים דתרווייהו כתיבי כאן וכאן

תשובה רבינו הגאון זצ"ל על דברי הרב דנ"ל. רב שלום לכבוד נ"ד אהובי הרב המופ' חו"ב תני ומתני כו' נגיד מפורסם מו"ה מנחם שלמה נ"י גארדאן

א ע"ד מ"ש בסוגי' דנזיר כ"ב. ודאי לא נעלם מאהובי שגם פירושו לא נמלט מהרבה דחוקי'. ואמרתי לפורען. (א') שבגמרא לא נזכר בבעי' כ"א ב' צדדים אי עקר אי גייז. ולמע"ל צריך להוסיף צד ג'. ומ"ש משום דלענין איסורא איתשל אין נ"מ אי וודאי גייז או ספיקא. מלבד שזה דוחק ויתבאר אי"ה שז"א. (ב') שגם בפירוש כמדומה שלא מצינו שירכיב בעיא אתלת ריכשי אי כך או כך או ספיקא. דאין צד הג' מוסיף כלום. אלא דממילא אם לא יופשט בבירור כך או כך ישאר ספק. (ג') שיביא ת"ש דספיקא הוי ג"כ כמדומה שלא מצינו. דבזה לא יחודש כלום כו' ולהיפוך מצינו לפעמים שדוחה הת"ש די"ל דתנא ספוקי מספקא לי'. בפ"ד דעירובין מ"ג מ"ב. (ד) כ"ש הכא דמסיק ש"מ מיגז גייז. אינו סובל כלל דר"ל ספיקא. ול"ד כלל לההיא דהני כהני שלוחי דידן שפירושו נמי ולא ספק. (וכה"ג איכא טובא כמו ביבמות צ"ג ב' ע"ש בתוס' ד"ה עד א') ולא אבין מ"ש כת"ר שכאן ג"כ פי' נמי הכי ר"ל דעקר וגם גייז ביחד הלא ב' הפכים הם. או ר"ל דספיקא הוי וחזר הדין כבעיא דלא איפשיטא. ולא יתכן כלל ע"ז לשון ש"מ מיגז גייז. (ה'). בת"ש דחטאת העוף א"י כלל להעמיס פירושו דבגמרא אמרי' ואלא מאי מיעקר כו'. והוא לשון קושי' ודיחוי. ומע"ל שינה הלשין ואי מיעקר כו'. וכאילו זהו סיום דברי הפשטן. ואף אילו הוי הגי' ואי מיעקר אכתי הוי לישנא קטיע'. דה"ל לסיים אע"כ ספיקא הוי. (וא"ו) דלפירושו הפשיטות הוא דספיקא הוי. והדוחה השיב ה"נ כו'. ר"ל די"ל ג"כ דוודאי עקר וכר"א כו'. ונשאר הבעיא במקומה. ונמצא דלשניהם ספיקא דדינא הוא. ומאי בינייהו. וכמ"כ וכ"ש לא יתכן מה שפשט עוד ת"ש דתניא בהדי' כו' ש"מ כו'. והכל ר"ל דספיקא הוי וכו' הני ספיקא ל"ל ובמאי קמיפלגי

ב וכיון דגם פי' כת"ר לא ימלט מדוחק עכ"פ. הלא טוב לנו לסבול דוחקי הראשונים בעלי תוס' ז"ל אלא דלפה"נ הכניס א"ע בזה לפי שלדעתו עפי"ז יתיישבו ד הרמב"ם. וע"ז תמיהני. איך אפשר דהרמב"ם ס"ל דספיקא הוי הלא דעת שפתיו ברור מללו ספי"ב דנדרים הי"ט דאם עברה על נדרה קודם ההפרה חייבת מלקות וקרבן. וכן בפיה"מ פי' מתני' דכ"ג בהיפר לה הבעל כס"ד דגמ' כ"א ב' לפ"מ דבעי למיפשט מהתם דמיגז גייז וכ"מ וודאי ממה שהחליט שם פי"ג הט"ו דהאשה שנדרה ושמע אחר כו'. זה שהתפיס עצמו חייב. דמשמע שיש חיוב מלקות כו'. והל"ל לפרש ע"ד שפי' שם הכ"ב ה"ז ספק ולפיכך כו' ע"ש. וכן בפה"מ בר"פ החליט וכ' לפי שהבעל כשהפר אינו עיקר כו' מיגז גייז ולא מיעקר עקר כו'. גם פשט דברי הרמב"ם דפ"ט דנזירות שכ' סתמא דמביאה קרבן טומאה. משמע וודאי דגם אשם בכלל. וכמ"ש המ"ל שם בפשיטות. גם הא דפשיטא לי' לכת"ר דעולת העוף באה מספק. לרבנן דדורון הוא ונראה דהיינו עפ"י דברי התוס' ופי' ב' דרש"י י"ט א'. ומשם למד לספק. הנה הגם בהתו' פ"ח נ"ט ב' ד"ה מי. כ"כ בהדיא גבי ספק. אבל שם ס' א' ד"ה תגלחת כנראה שחזרו בהם ע"ש. וכ"מ פשטא דלישנא דמתניתין וכל הסוגי' שם שלא הוזכר כ"א חטאת העוף ועולת בהמה. ואף רש"י נ"ט ב' תלאו באי בעי כו'. אבל משמע דא"צ. ובד"ה א"ל כ' ולעולת העוף ל"ח כו') ולפי"ז צ"ל דההיא די"ט שאני. דהתם לר"א הקפר דצריכה כפרה אף אי וודאי מיעקר עקר חמיר טפי מספק. ועוד י"ל דהתם דתני בברייתא אינה מביאה משמע איסורא איכא. לכן ע"כ לא אתי כרבנן. (וזהו החילוק בין פי' א' לב' דרש"י דלפי' א' משמע לי' אינה מביאה דברייתא ר"ל א"צ להביא ולכן לרבנן קשה פשיטא ולפי' ב' משמע לי' איסורא כו'. ונמצא שאין חילוק לדינא בין הפירושי'). וכ"ז לרש"י ותוס' אבל כת"ר קאי אליבא דהרמב"ם. והרי הוא מלבד שסתם דבריו פ"ט הט"ו ופ"י ה"ד כלשון המשנה והגמרא הנ"ל. הרי שם פ"י ה"ח ביאר בהדי' דהאשם והעולה אין מעכבין. ור"ל דמש"ה לא אצרכוהו להביאם מספק. ע"ש בכ"מ ולח"מ. (ודרך אגב ראיתי בתו' ח' א' סד"ה שיהא. שכתב דלספק נזיר טמא אין לו תקנה. דלא יוכל להביא האשם על הספק כו'. ואין בא על תנאי כו'. דלכאורה תמוה. דלפ"מ דמשמע דאליבא דר"ש קיימי הרי לדידי' אשם בא על תנאי. ואף אי לרבנן. הרי אין האשם מעכב וכמ"ש התוס' נ"ה ב' ע"ש. ובתוס' דנדה ע' רע"ב מספקא להו גם אליבא דר"ש שמא אין האשם דנזיר טמא מעכב ע"ש במהרש"א. ודר"כ מ"ש דאין לספק נזיר טמא תקנה ה"ז סותר לכאורה לכל הסוגי' דפ"ח הנ"ל. ואף את"ל שהתוס' דהכא קיימי בשיטת הראב"ד בהשגות פ"י ה"ח דס"ל דהא דאמרי' ס' א' ר"ש היא. ר"ל דלרבנן אין לו תקנה. הרי ע"כ היינו רק מצד ספק מצורע כמ"ש הלח"מ. וכדחזינן שעל מתני' נ"ט ב' לא פרכינן והא בעי אשם. וצ"ע ואכ"מ). ולפי"ז בפ"ט הי"א דסתם וכ' דמביאה קרבן טומאה וודאי אין סברא דר"ל רק חטאת העוף בלבד. ועוד דאף גם חטאת העוף אף שבאה על הספק הרי אינה נאכלת. כדאיתא בגמרא ורמב"ם בפ"ד. מהם שם ס' א' בגמ' וברמב"ם שם פ"י וכאן ודאי מביאה ונאכלת קאמר ככל קרבן טומאה: