דברי נחמיה יורה דעה שא

הראשוני' ס"ל להר"ן שאסורין באומר אלו מעיקר הדין (מדאוריית' כמ"ש הב"י) מטעם כוונת הנודר א"כ שוב הוי החליפי חליפין כשאר חילופי איסורי הנאה ויהי' אסור להמחליף עכ"פ. לכן נרא' דלפי שלהר"ן מתני' איירי מעיקר הדין ואף בהחליפן אחר וגם הר"ן שם לא איירי שם לענין דין קנס למחליף. ע כ לא נשמר שם מלכתוב דרך אגב דחליפי חליפין מותרי' (והראי' ממכרן כו' הוא לדוגמ' בעלמ' ולא בדיקדוק) ומיירי מעיקר הדין ועיקר הטעם דס"ל דכולי האי ודאי ל"א דכוונת הנודר הי' ע"ז. ולפ"ז לדינא יש לומר דבאוסר ע"ע וא' אלו מאחר דקי"ל כהר"ן כנ"ל אסור חליפי חליפין כשהחליפן הנודר עכ"פ. אף כשהחליפן הראשוני' עשה אחר. מאחר שהראשוני' חשיב לנו כעיקר דבר הנדור כו'. אבל באוסר על אחר. או אף ע"ע בלא אלו פשיט' דמותר חליפי חליפין אף כשהחליפן הוא השני פעמי' דמאחר דגם החליפין הא' אינם אסורי' על המחליף כ"א מטעם קנסא כולי האי לא קנסינן (והיינו ההיא דמכרן כו')

שאלה כ"א. מהרב רבי שלמה גארדין ממינסק

אמרתי אציגה נא ב' וג' מאמרים מאשר חנני ד'. יהי נא חסדו להשיבני דעתי ולהורני ויהי' בפי כדבש. נזיר כ"ב א' ת"ש וכתב ואי ס"ד בעל מיגז גייז תיתי נמי עולת העוף ואלא מאי מיעקר עקר חטאת העוף נמי לא תיתי הכי נמי והא מני ר"א הקפר. וכ' ת"ש דתניא בהדי' וכ' וחברתה אסורה ש"מ בעל מיגז גייז רש"א אם אמרה לה הריני כמותך שתיהן מותרות. מר זוטרא ברי' דרב מרי אמר האי היינו וכו'. אחרי העיון תוס' ד"ה ת"ש ותוס' ד"ה מר זוטרא האריכו בדחוקים כמו שמבואר בדבריהם. והנראה לישב קושית תוס' ד"ה ת"ש. דלדעתם מקמי הכי פשיט דמעקר עקר. דלא מצי אוקמא הברייתא אלא בהכי. והדר קאמר דתני בהדי' ופשוט דמיגז גייז. והוא דהכי איבעיא לן אי פשיטא לן דוודאי מעקר עקר. אי פשיטא לן דוודאי מיגז גייז. אי מספקא לן אי מעקר עקר אי מיגז גייז. ונ"מ לענין קרבן ומלקות. והאיבעי' איתשל לענין איסורא ולהכי לא קאמר בג' הנ"מ דלענין איסור אין נ"מ אי בוודאי מיגז גייז. ואי מספקא נמי אסורא. וקבעי למפשט אי ס"ד ודאי מיגז גייז. עולה נמי תיתי. ואי וודאי מעקר עקר חטאת נמי לא תיתי. הא ע"כ דליכ' למימר כ"א דמספקא לן וניחא דמייתי חטאת העוף דבא על הספק. ודחי לעולם אימא לך דוודאי מעקר עקר וכר"א נמצא עדיין הבעיא במקומה עומדת אי וודאי מעקר עקר. אי מספקא לן. וקאמר דתניא בהדיא דחברתה אסורה ע"כ דליכא למימר דוודאי מעקר עקר אלא מיגז גייז. והא וודאי דל"ל וודאי מיגז גייז דא"כ קשי' ברייתא דחטאת העוף. אלא ע"כ דמספקא לן. ולישנא דשמע מינה בעל מיגז גייז. היינו נמי מיגז גייז. וכה"ג אשכחן בבעי' דהני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. פירושו נמי. אין כאן מקומו. וקאמר מיגז גייז. לפום מאי דקאמר מעקר עקר. ובהכי נראה ליישב מה הקשה הל"מ פ"ו מנזירות ה' וג' דברי רבינו פ"ט ה' י"א שסותר דבריו פ' י"ג מנדרים ה' ב'. עיין בכ"מ. שהאריך בדחוקים. ולדעתי ניחא דרבינו פוסק כפשיטות הג' דמספקא לן אי מעקר עקר אי מיגז גייז. והא דכתב סתם מביא קרבן טומאה היינו חטאת העוף דבאה על הספק עולת העוף כרבנן דר' דדורון הוא. ואשם אינו מביא מספק והא דלא קאמר לי' משום דס"ל כדעת רש"י ד"ה תיתי עולת וכו'. ודעת רבינו בפ' י"ג מנדרים הוא דלשון התרה משמעותו רק לשון עקירת הנדר מעיקרו. ולשון הפרה משמעותו עקירת הנדר מעיקרו. וסובל ג"כ משמעות גיזה. ולשון רבינו מדוייק באמרו עוקר הנדר מתחילתו ומפירו. לפיכך חכם שאמר לשון הפרה. שיש במשמעותו ג"כ גיזה. יורה כאלו יש לנו ספק בדבר אולי הוא מיגז. וזה בבירור אצלנו שהחכם מעקר עקר לפיכך אין בהפרתו ממש. וכן הבעל שהתיר אחרי שאנו מסופקים אולי הוא מיגז. וזה לא נכלל בלשון התרה. אין בהתרתו ממש. אבל כשיאמר מופר לך יש שניהם במשמעות לשונו ויצאנו ידי הספק. תוס' ד"ה ת"ש דפלוגתא דתנאי היא דר"ש וכ' לדעתי הוא הוא ס"ד ואח"כ מתחיל דבור ר' שמעון וה"ד מ"ס. כי אינו ענין ר"ש לפלוגתא דתנאי שהזכירו. והתנאים הוא ר"א הקפר ורבנן. ולפי דברי התוס' דר"ש היינו ר"ש דתוספתא וחדא ברייתא היא. יש לתמוה מה שהפסיק הגמ' באמצע הברייתא שמע מינה בעל מיגז גייז. הוי לי' לסיומא לר"ש. אחרי שהביאו לר"ש רק משום סיום הבריית' ולימא בתר הכי ש"מ. והנראה לי בעז"ה דוודאי ר"ש דהכא לאו היינו ר"ש דתוספתא. ודינא אחרינא קאמר. ואולי הוא אמורא. וה"פ אם אמרה לה אחר שהפר לה בעלה הריני כמותך שתיהן מותרות. והשיב מר זוטרא האי היינו דבעי רב"ח דמיירי לאחר זריקה. כמו הכא לאחר הפרה ופשיטא לך דשתיהן מותרות ולרב"ח איבעי' לי'. ובזה יתיישבו הסוגיות בעז"ה על נכון

ע"ז ס"ז ב' תוספות ד"ה ואידך מ"כ והר"ר יקר מקינו וכ' לר"ש אע"ג דסבר כ"ש למלקות הא פי' ר"ת בסמוך ס"ח ע"ב ד"ה ר"ש לטעמי'. היינו דוקא כשהאיסור בעין אבל לא ע"י תערובות וכו'. איצטריך משרת להיתר מצירוף לאיסור כגון בחצי זית שנבלע בחצי זית פת י"נ עכ"ל. נראה מלשונם כאן דר"ש מודה בתערובות דבעינן כזית. ויש לתמוה דאמרינן בשבועות כ"א ב' ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל למה לי' לצרף. לדברי הר"י מאי קושיא הא בתערובות מודה ר"ש דבעינן כזית. והנה לפי הלשון תוספות נזיר ל"ח א' ד"ה דלית ונ' דשפיר איצטריך לצירוף דהא דקאמר כל שהוא היינו כשהוא בעיניה בעינינו אבל כשהוא מעורב לא ס"ד למיסר וכ' עכ"ל ע"ש. הי' אפשר לומר דאף בתערובות ס"ל לר"ש בכל שהוא אלא דה"א דאינו אסור כשהוא מעורב איצטריך משרת למוסרי' ולישנא דצירוף פירושו חוזק שמחזק את הכל שהוא כאילו הוא בעין. ויתיישב בזה סוגי' דשבועות וזה דוחק. אם אומר דגם בתערובות דינו בכל שהוא. לא איצטריך קרא להכי למימר כאלו הוא בעין כי בשיעור כל שהוא לא שייך לומר אינו בעין כי אף שהוא בתערובות הרבה יש כ' שהוא ממש בעין. גם לשון צירוף לא יתיישב כמו לרבנן. ובפרט שהלשון בתוס' ע"ז מוכח דר"ש מודה. דבתערובות בעינן כזית. אלא וודאי דגם התוס' נזיר ס"ל כן דלר"ש בעינן כזית. בתערובות אלא שקיצרו בלשונם. וראייתם שהביאו בס"ד מצריך קרא לעירובא. ר"ל דפירוש הברייתא שהביאו ל"ו א' ד"ה כמאן וכו' כולו כזית. מקצתו חצי זית. עירובו קאי על כזית ולא על כחצי זית. ואף שבסוף אותו דיבור משמע כמו שכתבו להדי' בתוס' אח"כ וכו' עירובו מנין דהיינו מיעוט שאור וכ' עכ"ל. הא כתבו שם דלדידי' אין שייך צירוף וכו' ע"ש. והנלענ"ד דסוגיא דשבועות אזלא עפ"י סוגית פסחים מ"ד ע"ב. ואמאי בפת ויין דלמא מיין לחודי'. וכן בנזיר ל"ז א' דלמא הוא דאיכא כזית בעינא. נראה דסתמא ד"נ ניחא לי' לפרש המשנה אם יש בו לצרף כזית היינו ביין לחודי'. ולהכי מוכח דאי כר"ש ס"ל למה ליה ביין לחודי' כזית. דלר"ש להכי איצטריך משרת דאף אם בשניהם כזית חייב. ומה שפירש רש"י בשבועות ד"ה ויש בו בין פת ויין עכ"ל. ס"ל כאידך פירושי ולא כהרר"י. ועם כי יש לבע"ד לחלוק אחרי שמסקנת הגמרא דפסחים ונזיר מברייתא דר"ע ס"ל דמפת ויין חייב. שיפרש המשנה ג"כ כמו הברייתא. כמו שכתבו התוס' נזיר בד"ה אלא ר"ע דברייתא וכו'. לפיכך אמר ועוד תנן שהביא ראי' מוכרחת דלא ס"ל כר"ש וזה ידוע ומפורסם בסוגית הש"ס דתירוץ שני ובלשון