דברי נחמיה יורה דעה ש

לעשות בידיו דבר פלוני. וכמו כן לאסור הככר באכילה בלבד והצמר בלבישה בלבד וכה"ג. שבכל זה לא שייך לומר שעשה גוף הדבר כהקדש שהרי מוסיף או גורע באיסורי אלא שמ"מ יכול לאסור איסור גם בכה"ג על נפשי' (או גם על חבירו) אך צריך שיפורש בהדיא ענין האופן שאוסר. שאם יאמר קונם סתם יהי' משמעו שגוף הדבר יהי' כהקדש (כקולו וכחומרו בכל דבריו כנ"ל) וס"ל לכת"ר דבמין הא' הקונם חל על גוף הדבר. ולכן אי אפשר שיהי' בו באיסורו חילוקים פרטיים. רק שמ"מ כך דין הקונם שיכול להגבילו שיהי' כהקדש פרטי רק על אדם אחד או על זמן אחד. אבל באותו הזמן ועל אותו אדם הרי הוא כהקדש ממש (ולכן פשיטא שיש בו מעילה) אבל מין השני הנ"ל אינו חל על גוף הדבר כלל שאלמלי כן הי' מוכרח שיהי' לאותו דבר כל דיני ההקדש. אלא שחל רק על הענין והפעולה הפרטית שאוסר עליו. ולכן על מין זה הב' נופל טענת דשאב"מ. ותלוי בלשון. וצריך לומר ידים למעשיהן כו' ויתבאר בסמוך (וכ"נ לפ"ז דהי' צריך לומר ככר לאכילתי וצמר ללבישה וצרור לנגיעה ולזריקה וכה"ג. אלא דקי"ל כהאומר שדיו במה שמזכיר החפץ ועיין בח"מ רסי' רי"ב וסי' קנ"ג). הקדמה ב'. דס"ל לכת"ר דהמשנה דספ"ק מיירי העיקר לענין איסור העשייה בלבד שאוסר א"ע מלעשות וכן לדבר ולהלוך. (על דרך מתניתין דפ"ב שאני מדבר כו' אלא דהתם אוסר שלא לדבר כלל והכא רק לך עסק וכו' בשבילך כו' פי' שזה רק מראה מקום איזה דיבור ועשיה אוסר עליו שלא לדבר ולעשות כו'). הקדמה ג' בפי' ידיו למעשיהן. ולעושיהן. ס"ל לכת"ר דלמעשיהן הוא ממון ב' הנ"ל ולעושיהן ממון א' הנ"ל דלעושיהן אינו מוסיף ולא גורע דבר מאילו אמר סתם קונם ידי והרי זה כאילו אמר קונם ככר וכה"ג שעושהו כהקדש כו' וכנ"ל. ויש בזה מעלה וחסרון המעלה שיוכל עי"ז לאסור אף דבר שלא בא לעולם. כמו מעשי ידי' שלאחר הגירושין דפ' אעפ"י כי האיסור בא ממילא כו'. והחסרון שלא ניתן לשיעורין וחלקים כו'. ולמעשים הוא דבר נוסף שפורט ענין הקונם על הידים רק לענין העשי' שלא לעשות. אבל לא שיחול הקונם על גוף הידים כלל. דא"כ הי' משפטן שיהי' הקדש. לענין שיאסר כל מעשי ידיו אם יעשה כו' ואין זה הכוונה (ושנאמר שחל על הגוף לענין איזה פרט דהיינו שלא לעשות לא ס"ל לכת"ר) אלא שצריך שיאמר קונם ידי דאל"כ ענין העשי' אין בו ממש. ושיעור ופי' דבריו הוא כך קונם עלי ידי למעשיהן. פי' התחברות ידי למעשיהן. שהוא ענין העשי' מקבל ע"ע בקונם. פי' שלא לעשות והרי זה ממין ב' שבקונמות הנ"ל. ויש בזה מעלה וחסרון. המעלה שניתן לשיעורין וחלוקים כו' והחסרון שאינו יכול לאסור בכה"ג דבר שלא בא לעולם (ויתבאר בסמוך) שהרי אין הגוף קדוש כלל לשנאמר שבדבר שלב"ל הנמשך ממנו וקדש ממילא כו'. הקדמה ד'. ס"ל לכת"ר דאם רוצה אדם לאסור מעשה ידיו שיהא כל העולם או אדם אחד אסור להנות ממה שיעשה. אזי יש חילוק אם אינו רוצה לאסור העשי' שיעשה רק אחר שיעשה יהי' אסור בהנאה על איזה אדם. בכה"ג מיקרי דבר שלא בא לעולם שהרי אינו אוסר אלא הדבר שיהא נעשה והרי עדיין איננו. וא"כ לא סגי בידי למעשיהן כי אם לעושיהן כנ"ל באות ג'. וממילא לא ניתן לשיעורין כנ"ל. אבל אם רוצה לאסור גם העשי' שלא לעשות לחבירו ואם יעשה יהי' אסור בהנאה. בכה"ג לא מיקרי דשלב"ל שהרי הקונם חל מיד. והרי חבירו (וגם הוא) מוזהר עתה שלא יהנה ממנו ע"י עשיי'. והרי כחו ועוצם ידו מצוי ומוכן לעשות לחבירו. וחל האיסור מהשתא. ע"כ די שיאמר קונם ידי למעשיהן עליך. ויהי' הפי' התחברות ידי לעשות מעשיהן יקום בקונם עליך. ונכלל בזה שיהי' אסור לעשות. וכשיעשה יהי' כקונם שאסור בהנאה עליך וממילא ניתן ג"כ לשיעורין כנ"ל

נמצינו למדין שאף אם הי' אפשר להקדיש ידים ממש מ"מ לא הי' מוכרח שיקדשו מע"י לא מיבעי שכרן שה"ז כחליפין או כחליפי גידולין כו' אלא אף המעשה והפעולה שתיקן ממש מ"מ עכ"פ לא עדיף לכאורה מגידולין דזרעים ופירות (בפרט בדבר שאין זרעו כלה). והנה בהא מיתרצין לי דברי הירושלמי הנ"ל אשר לכאורה יפלא מאוד למה המקדש עצמו הוא קודש ומע"י חולין והמקדיש מע"י (פי' ידים למעשיהם כו') הוא חולין ומע"י קודש והפ"מ כ' שכ"פ הרמב"ם וכ"נ באמת שהרי בה' גבי מקדש עבדו כ'. גופן קדוש ואסור להנות בהן (פי' בגופן) ולא הזכיר כלל קדושת מע"י. וגבי מקדש ידי עבדו לא הזכיר כ"א קדושת מע"י ולא גופן. ולפי הנ"ל א"ש דכשהקדיש גוף העבד או המע"י נאסרין ממילא דלא עדיף מגידולי הקדש (דזרעים ופירות כו') רק כשמקדיש הידים אמרינן דכוונת המקדיש ידים ומעשיהם היינו שהעיקר מכוון להקדיש רק מע"י אלא שלא חל כ"א כשאומר ידים למעשיהם כו' וכמ"ש התוס' פ"א דגיטין דסתם מקדש ידים הקדיש מלאכתו כו'. ולכן גם רב מודה בהא (וה"ז כמו להדיוט מוכר עבד למע"י דקנה כמו"ש הרמב"ם). (עוד מצאנו מ"ש רבינו המחבר ז"ל השייך לדיני חליפין. הערות קצרים לסי' תרי"ו. ואמרנו לצרף להנ"ל)

בדין החליפין נרא' פשוט לדינא דאם אסר ע"ע וא' אלו (וכה"ג) אסור גם בהחליפן אחר (מדאוריי') כהר"ן שכן משמע דעת הטוש"ע. דאל"כ לאיזה ענין נקטו אלו דוקא דמשמע ודאי דבלא אלו לא נאסר החליפין (דמ"ש וכן הדין אם כו' ודאי הכוונה דהיינו נמי חשיב כפורט וכדמסיק הב"י וכמעט שזה מתבאר בהדי' מד' המשנה קונם הן ע"פ כו') וכמבואר ממ"ש רמ"א וכן אם א' פירות פלוני כו' דמשמע ודאי דדוקא בכה"ג דחשיב כמו אלו. ואם לא איירו כ"א בהחליפן הואי אמאי ודאי נרא' דראוי להחמיר בזה אף בלא אלו. שהרי ד' הרא"ש מבוארי' דבהכי מיירי מתני' ואלו לאו דוקא. וגם להר"ן תלוי זה באיבעי' דרמי ב"ח דמ"ז. ומאחר דאנן פסקינן הבעי' לחומר' באוסר על אחר. ממילא גם באוסר ע"ע בלא אלו כ"א בכולל נאסר בהחליפן הוא. (אלא שמד' הרשב"א כמדומ' שמשמע דאף לפי בעי' דרב"ח אלו דוקא אף בהחליפן הוא כו' וכעת אינו ת"י ויש לעיין). א"ו דהטוש"ע נקטו אלו דוקא לומר דאז אסור החליפין (מדאוריית') גם בהחליפן אחר כו' וכדעת הר"ן

נמצא דיני החליפין. דבאוסר ע"ע וא' אלו (וכה"ג פורט כו') אסור גם בהחליפן אחר. ובכולל' אז אסור בהחליפן הוא ומותר בהחליפן אחר. ובאוסר על אחר בפורט דינו כמו ע"ע בכולל כנ"ל (ובכולל על אחר ל"ש כלל כו') ומאי דמשמע מד' הב"י קודם ד"ה א' לאשתו. דלהר"ן אף באוסר על אחר אסור אף בהחליפן אחר הוא פלאי. דמבואר ההיפוך בר"ן דמ"ז ודנ"ז ע"ש. וכ"ז כשלא א' שאני אוכל או טועם אבל אם אמר. אף שאמר אלו לא נאסר החליפין אפי' החליפן הוא. ואף באוסר ע"ע (והטעם דגם קנס להמחליף לא שייך דמותר להחליפן לכתחילה. שהרי לא אסרם בהנא' כו'. משא"כ כשאוסר סתם ובכולל נאסר בהנא' עכ"פ מגוף הדבר כמבואר מד' הר"ן במתני' דנ"ז וע"ש במ"ש ובודאי אי טעמ' כו' דבכל אסורי הנא' כו' ע"ש ומ"ש תחי' שלא נתכוין אלא מאכילת כו' הוא שלא בדקדוק לכאור'. אלא שיש לעיין בזה מן הדיני' שבססי' זה

ובחליפי חליפין לכאור' משמע דשרי בכ"ע. אך יש לעיין דלכאור' עיקר מקור דין זה למדו מההיא דמכרן וקידש בדמיהן כמ"ש הר"ן דנ"ז. ולכאור' אינו מובן מאי ראי' מביא מהתם לכאן היכ' דא' אלו דס"ל להר"ן דמטעם כוונת הנודר אתינן עלה. אלא שלזה יש לומר דזה פשיט' לי' דכולי האי ל"א דדעת הנודר הי' גם על החליפי חליפין. ולשלא נביא ע"ז מדין חלופי איסורי הנאה ע"ז מביא ראי' מההיא דמכרן כו' אך באמת גם זה אינו מספיק דעכ"פ מאחר שחליפין