דברי נחמיה יורה דעה רצט

דעתו הי' עליהם ע"ש ברשב"ם ד"ה דרך שובכו). וביותר יפלא לכאורה ממתניתן פ"ז דנדרים דקתני דאומר לאשתו קונם מע"י עלי אסור בחילופין כו'. וע"כ אנו צריכים לאוקמא ג"כ ע"ד האוקימתא דכתיבות עיין ר"ן שם. ואם כדברי כת"ר הרי גם עיקר מע"י רק מדין חילופין וגידולין אתינן עלה וא"כ החילופין וג' דמע"י ה"ז חילופי חילופין כו' דשרי. ובפרט אם הפי' מע"י זה שכרה. כמ"ש כת"ר הרי שכר זה עצמו דומה לחילופי גידולין. (ובפרט כשהוא מעו' כו') וגם חילופין עצמן אינו כ"א דרבנן ועל המחליף בלבד. וגם גידולי' י"א שהיא רק דרבנן. ועוד הרי במתני' דפ' וא"נ מיירי שאוסרת האשה על בעלה ובכה"ג הרי היא בע"י דלא איפשטא שם דמ"ז בחילופין עכ"פ ולדעת הרמב"ם פ"ה אף בגידולין. ולמה לא פשטינן בעיין ממתניו ד"פ וא"נ דאוקימנא לה ע"כ באומר יקדשו ידי לעושיהן ומע"י ממילא נאסרי כחליפין כו'. אך מכל הנ"ל מוכח דבטעם ביקדשו ידי לעושיהן כפשוטו דה"ז כדקל לפירותיו. כמ"ש הפוסקי' וכנ"ל אבל משום חילופין וגידולין אף אם היו מקום לקידוש גוף הידים י"ל דהמע"י לא הי' נאסרים כו'

ז והנה בכל הנ"ל מתרצין לו ד' הירושלמי ד"פ אעפ"י הנ"ל המקדיש עבדו כו'. דלכאור' יפלא מאד האיך הוא קודש ומע"י חולין. והמקדיש מע"י הוא חולין כו'. והפ"מ כתב שכן פ' הרמב"ם וכנ"ל. ולפי הנ"ל א"ש מאד דבמקדיש עבדו לא הזכיר הרמב"ם כלל קדושת מע"י רק גופו קדוש ושאסור ליהנות מגופן עד שיפדו (עיין תוס' גיטין ד"ה גופי' ל"ק) אבל מע"י שהן פירותיו חולין (ע' חו"מ סי' קצ"ו וברשב"א ור"ן שם שיש בעבד הנאת הגוף והנאות פירות כו'). דלא עדיף מגידולי הקדש (דזרעים ופירות) אבל מקדיש ידי עבדו אמרי' דקמכין רק למלאכתו וכמ"ש התו' פ"ק דגיטין וע"ד ידי למעשיהם

וע' גיטין ד' ל"ח סע"ב ת"ש המקדיש עבדו כו' דלפי הס"ד דחל הקדושה לדמים עכ"פ עכ"ז עושה ואוכל ע' רש"י שם דאין מע"י הקדש. משמע ג"כ כהירושלמי הנ"ל. והנה באמת אילולא כי גברא רבה אמר מילת' כו' הי' עלי לטורח כל אריכו' הנ"ל שלפע"ד פשוט דמהני ידי למעשיהם גם לענין דבשלב"ל. וניתן לשיעורין. מדין דקל לפירותיו וכה"ג דפשוט שמהני להדיוט כמ"ש בח"מ סי' ר"ט וככה מורי' פשוטן של דברי' גם בסוגיו' אלו דנדרי' וכתובו' וכמ"ש כל הפוסקי' בההיא דכתובו' דה"ז כדקל לפירותיו כנ"ל. וממילא אף שלשון דברי הרמב"ם פ"ו דה"ע שהביא כת"ר אינו מכוון כ"כ. לפ"ז לא נניח מפני זה דברים הפשוטים ומפורשים כו'. ועוד דלפי התוספת' שבהג"ה הכ"מ פ"ה ד"ה מעילה הנ"ל דגם שם הטעם מפני שדרכן להתמלאו' כו' כנ"ל. א"כ הרי הדמיון עולה יפה עכ"פ. ואם נרצה לסבול דוחק קצת בלשון הרמב"ם יש לומר דכוונתו דה"ז כאומר אילן זה הקדש. לענין שכל פירות שיעשה כו'

ח ומעתה אשיב גם ע"ד הטענה הב'. הנה לפי הנרא' מפשוטן של דברי כת"ר שאין קרוי מע"י כ"א השכר בלבד שזה נקרא פירות הידים. אבל גוף המלאכה לאו פירותיהן הן כו'. אתמהה הכי יאמר כת"ר דאשה שאסרה מע"י על בעלה מותרת לאפות לו ולטוות לו משקל ה' סלעי' כו'. ובאומר קונם ידי עושות לך נרא' ודאי דלא אסר כ"א גוף העשי' ולא מה שירויח כשיעשה אצל אחרים. וכמו רגלי מהלכו' עמך כו' דלא נאסר עליו השכר שיקבל מהליכ' עם אחר. ואף אם אוסר בקונם מע"י כו' אף שאפשר שנכלל בלשון זה גם ריוח שכר מע"י. אבל ודאי פשוט שגוף המעשה כ"ש שנכלל בזה. ולא עוד אלא שנרא' שגם בלשון זה אין עיקר הלשון סובל רק גוף המעשה מאחר שצ"ל יקדשו ידי כו'. אלא שריוח שכר מע"י שיקבל מאחר ג"כ נאסר על המודר מטעם חליפי מע"י (משא"כ אילו הרויח וקיבל שכר בעד איזה התאמצות מהליכ' ודיבור וכה"ג נרא' דלא נאסר כלל). אבל לא שיהי' זה נקרא עיקר מע"י. ע' שט"מ בכתובו' בשם רשב"א וריטב"א שתלו הטעם דמהני יקדשו ידי כו' לפי שהמלאכה באה מהידים בטרחן ותנועתן לתקנו כו'. ולכאור' ה"ז מבואר בהדיא במתני' דפ"ז. דהאומר לאשה קונם מע"י עלי כו' אסור בחילופיהן כו'. דמשמע בהדי' ברשב"א ור"ן שם בשם הרר"י דחילופין היינו השכר שתקבל בעד טחינה ואפי' וכדומה. (וממילא לפי בעיין דפ' השותפין. אין שכרה אסור על בעלה בההיא דקונם שאני עושה על פיך. אלא רק גוף המלאכה) וכן משמע מפי' הרא"ש במתני' שם. אמנם מפרש"י שם משמע דגם השכר הוי עיקר מע"י ע"ש (ויש לדחות דאולי כוונתו דהפירות הן חליפין ולאפוקי אם הי' מעות כו' או אולי לפי' מיירי מתני' אחר שעשתה כו' ע' לבוש וכ"ז אינו נרא') אבל עכ"פ על גוף המלאכה פשיט' שנקרא מע"י ממש. וכפי הנרא' עכ"ל שגם מעכת"ר לא נתכון אלא לומר שאין איסור מע"י אם לא שיש ריוח ושכר. וכגון שעושה בחנם. ולאפוקי כשמקבל שכר. הרי האיסור בא בשכרו ומע"י יוצא לחולין להיתר אך גם זה הרי הוא כמו פדיון. וכבר אמרו שאני קונמו' דקבה"ב נינהו. ופירשו דהיינו דלא אלים לתפוס פדיונו. ואינו יוצא לחולין. ועוד ה"ז דומה להא דתנן ר"פ השותפין קונם בית זה שאני נכנס כו' מכרו לאחר אסור. וה"ה כשאוסר כן על חבירו כדאי' בגמ' שם. (וכ"ש כשמפרש כו'). הרי שאין מועיל מכירה כלום. ופשיט' שאף אם המודר יקננה מהאחר כו'. וה"ה בנ"ד. ולא מיבעי למ"ד אומן כלו בשבח כלי (ע' ש"ך בח"מ סי' דהוי ספיק' דדינא) ה"ז ממש כאומר קונם כלי זו כו' דיכול לאסרה אף על אחר שיצא מרשותו ולעולם. אלא דה"ז דבשב"ל וע"ז מהני באומר קונם ידי כו'. אלא אף גם למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי. מ"מ נרא' דאין נפקות' בזה לנ"ד רק שמשום זה הוי דבר שאין בו ממש ומהני באומר קונם ידי כו'. ואילו היינו אומרי' שכוונת הנודר שאוסר ההנא' ממע"י בלבד (דהיינו הנא' מהאדם כו') (ובאמת ז"א ע' ר"ן דל"א ד"ה ומוכר בפחות הי' מקום לומר שמאחר שמשלם כסף מלא לא נהנה. (ואף גם זאת היי צריך לקנות ביותר ולמכור בפחות כו' כמו במודר הנא' מחבירו. ואולי ג"ז אסור השום נדרה ע' רמב"ם פ"ז ה"ז). אבל מאחר שאוסר המע"י מצ"ע. ובפרט כשמפרש כו' פשיט' שביכולת האדם לאסור בכה"ג אף בלי הנאה כלל. ולא גרע מקונם זריקת צרור וישיבת סוכה כו'. ואין פנאי להאריך וראיתי שכת"ר סיים דבריו שהרי לא אסר ההתחברו' למלאכה וכדאמרן כו'. א"כ משמע רק שתולה זה בטענה הא' וממילא לפ"מ שנתבאר למעלה אין מקום גם לזה

ומה שפלפל כת"ר בד' המ"ל איני מבין הכי כת"ר ר"ל שא"א שיאסר אדם אכילה לבד הלא זה לכאו' נגד כמה משניו' וגמ' ע' רפ"ק. ובגמ' ד"ה. ורפ"ג. ע"ש בר"ן דל"ג ד"ה א' רבא. ופ"ז דנ"ז וש"ד. ואם נפשך לדחוק דכל הני צד אכילה קאמר (או דאין בהם מעילה) מה נעשה לגי' שאיני ביו"ד. ועוד ע' ירושלמי פ"ד ה"ב ובכתובות פי"ג ה"ב כיני באומר לא אוכלינו כו' ע"ש בפ"מ (ומהתם נרא' ג"כ דספיקו של המ"ל ממקומו מוכרע). והלא אף זריקת צרור יכולת לאסור ומסתמ' אף הגם שאוסר רק הזריעה. או הנגיעה וכה"ג וכמו קונם ישיבת סיכה. דמסתמ' גוף הסוכה לא נאסרה עליו לשארי דברים

הנלענ"ד עתה ביאור דברי כת"ר ע"פ הקדמות. א' הצעה בביאור ענייני הקונמות בכלל. יש בהם ב' ענינים. א' כשאומר על דבר אחד שיהי' קונם סתם. פירושו כקרבן. שאז דינו שעושהו כהקדש ממש בכל דיניו היינו שיהי' אסור ליהנות מאותו דבר כל ההנאות כולם השייכים בו ולעומת זה זולת הנאה לא נאסר דבר (ולכן קי"ל נמי דיש בו מעילה כהקדש ממש). ב' כשרוצה לאסור איזה ענין פרטי שאין כה"ג בהקדש כלל. כמו לאסור עליו לנגוע באיזה דבר א לזרקו או