דברי נחמיה יורה דעה רצח

הרמב"ם ושו"ע באה"ע סי' פ"א דלפי המסקנא דשאני קונמות כו'. חל קונם על דשלב"ל. א"כ י"ל דהסוגי' דספ"ק סמיך אהתם. ולכן נמי פסקוה (השו"ע) לדינא. אך מה נעשה עם רוב הפוסקים דפליגי על הרמב"ם בזה וכן הוא דעת רמ"א ביו"ד הרי ע"כ לדידהו מהני ידיו למעשיהם גם לסלק טענת דבר שלא בא לעולם. והרי גם הרמב"ם ודעימי' לא מצינו דפליגי ע"ז בהדי'. מנלן להמציא פלוגתא חדשה. בשגם דא"כ הרי לדינא אין נפקותא בכ"ז כלל לנד"ד דמ"מ לכ"ע חל הקונם כו'. עכ"פ לא אוכל לכווין כוונתו הכללי'

ד והנה גם פרטות פירושי' הן מה שפי' בידיו למעשיהם והן בלעושיהן. לפענ"ד גם שניהם אין להם קיום מצ"ע. דמה שפי' בידי' למעשיהם. מלבד מה שאינני יודע מי הכריחו לצאת מפשיטו. וכמו דקל לפירותיו וכה"ג. עוד אני אומר שלא די שלא תיקן אלא שקלקל. כי לדעתי עיקר מה שנופל על ידיו עושות טענות דבר שאין בו ממש. אינו כ"א מצד שכח והתחברות כרות היד לפעול פעולתה איננה גוף ממשי. כ"א כח רוחני. משא"כ עצם הדבר הנעשה (וכש"כ גוף היד העושה) הרי יש בו ממש. ולכן באמת ס"ל להתו' דידי' למעשיהם בכדי נקטו כנ"ל אלא שהחולקי' ס"ל דמ"מ מאחר שעיקר ענין העשי' הרי הוא רק כח פעולת היד המחבר העושה להנעשה. וכח זה איננו גוף וממשי כו'. עיי' רשב"א שם נראה כמבואר זה מדבריו להדיא. וא"כ מה הועילו ומאי חידשו בתי' ידי' למעשיהם א"ו הפי' כפשיטו כדקל לפירותיו וכנ"ל שחל על גוף הידים לענין מעשיהם. (וממילא מועיל זה גם לדבר שלב"ל כמ"ש הרשב"א וככל הנ"ל שזהו ג"כ האוקימתא דכתובות). ע' ר"ן שם דגם קונם פי מדבר וכה"ג מהני שקונם קאי אפה כו'. אבל לא על כח פעולת הפה שהוא הדיבור שאין בו ממש. וכ"ה ברשב"א ור"ן בכ"ד גבי קונם סוכה לישיבתה וגופך לתשמיש וביתך לכניסה ע"ש ופי' כת"ר לא יתכן שם כלל דפעולת הישיבה לא נמשך מהסוכה כו'. ועוד הנה לפ"מ דאסברא לן כת"ר בה"ז דומה כאילו מיתסר נפשי' אחפצא דשבועה. א"כ לכאורה ראוי שיחול גם על דשלב"ל כשבועה כו'. (צ"ע) ועוד הרי א"כ לכאורה ה"ז כנדר בלשון שבועה דלרוב הראשונים אינו חל כלל. אלא שלזה תיקן כמע"ת במ"ש דמ"מ נדר הואי משים דאיסור זה מקבלו ע"ע כו'. (והוא כעין הנראה מפירש"י כנ"ל) וה"ה שי"ל בכה"ג גם להאו' שאוסר על חבירו כו'. אך א"כ מהראוי שיהי' לזה דין נדר ממש גם לענין חלות על דשב"מ וכה"ג ואינו מועיל כלום מה שעפ"י סברא הי' זה דומה לשבועה. שהרי להאומר שנדר בלשון שבועה מהני ס"ל ג"כ שהוא יד לנדר ע' ר"ן גבי מודרני ממך. וכ"כ ברפ"ג דשבועות. והיינו מסתמא שיש לזה דין נדר בעניני החילוקים שבין נדר לשבועה וכן להיפוך בשבועה בלשון נדר ע' תו' די"ו ב'. א"כ ה"ה (או ק"ו) בכה"ג שכתב כת"ר מאי אהני לן מה שעפ"י סברא הי' ראוי שיהי' לו בין שבועה אחר שמ"מ נדר הוא כו' וכנ"ל (וע' ירושלמי ספ"ק דגם הא דנדר אינו חל על דבר שאב"מ נלמד מג"ש כו')

ח והנה אף גם מה שיצא אהובי כת"ר לידן בדברי חדש בפירש ידיו לעושיהן שעיקר כוונתה רק להקדיש גוף ידי' לגבוה ממש. ע"ד מקדיש ידי עבדו. שהידי' עצמם קודש הם ויפלו דמיהם לבדק הבית וכה"ג. רק שממילא אנו אוסרי' מע"י כחילופין וגידולין. ושזה כוונת הרמב"ם במה שתלה הטעם למה זה דומה כו'. הנה מלבד שכבר נתבאר שזה שלא כדברי כל הפוסקים שדימו זה לדקל לפירותיו וככל הנ"ל הנה גם דבריו מצ"ע נפלאו ממני מכמה פנים. א' האיך לא אשתמיט שום פוסק להשמיענו חידוש דין זה דקדושת הידים עצמן. ומה דינם האם מחוייבת לפדותם וליתן הדמים לנדבה וכה"ג. ועוד הרי לפמ"ש הב"י דה"ק יקדשו ידי לעושיהן על פיך. א"כ ל"ש כלל לומר דכוונתה לענין פדיון וכה"ג כמובן. ועוד א"כ הרי גם פדיון לא תועול לה שהרי בקונם פרטי קי"ל דאין לו פדיון כמ"ש הרמב"ם פ"ד דמעילה. ועוד הרי התו' כתובות דנ"ט ב' סד"ה שדה כ' בהדי' דאפי' היתה מקדשת ידי' לשמים לגמרי לא הי' נתפסות בהקדש. ופי' אף לא קדושת דמים) דאפי' עבד א' רב דגופי' לא קדיש. ובב"ח כ"ע מודים ע"ש. פי' דלרב אפי' עבד לא קדיש אפי' קדושת דמים לבדק הבית. כמבואר בגיטין דל"ח ב' ע"ש בפירש"י ותו' ובב"ח כ"ע מודי' דאפי' שיהי' קדוש לדמי' (כלומר שיחול הקדושה עליו ע"ד שיפדה. או ימכר. לא אמרינן אלא דלר"מ אמרי' שקיבל דמי' ע"ע כאומר דמי עלי. שלא חל עליו הקדושה אפי' שעה א' רק שמתחייב בדמי עצמו. וזה מבואר בהדי' בגמ' שם דל"ט דאמרי' אלא איהו לדמי קאי כו'. ע"ש בפירש"י דעל ב"ח לא שייך כלל לומר שהקדיש גופו לדמיו למכירה כו' ע"ש. וכן הרמב"ם כו' וא"כ פשיטא דגם במקדיש ידי עצמו ג"כ ל"ש כלל לומר שנתפסי' בקדושה ממש אפי' לדמים. אלא אפשר שיתחייב בדמי ידיו כאומר דמי ידי עלי שברמב"ם רפ"ב דה"ע). ועוד אפילו במקדיש ידי עבדו לא ידעתי היכן ראה כת"ר שגופן קדוש (אפי' לדמי) הרי בגמרא דפ"ק דגיטין לא מצינו אלא שמע"י קדוש. וכ"ה ברמב"ם. ושונה לשונו ממ"ש גבי מקדיש עבדו דגופו קדוש כו'. והתו' שם כתב בהדי' שהן קדושי' למלאכתן. ונימוקם עמם. שהרי רב קאמר לה והרי איהו ס"ל במקדיש כל עבדו גופי' לא קדיש לדמים לא קאמר כו'. אלא ע"כ רק במקדיש ידי עבדו ס"ל דלהקדיש מלאכת ידי' קאמכווין ע"ש בתוס'. נמצא ה"ז ממש כמו ידים למעשיהם וכמו דקל לפירותי' שלא חל על הגוף הקדש כ"א לענין מעי' בלבד. וע' ירושלמי פ' אעפ"י המקדיש עבדו היא קודש (ומע"י חולין) מעשה ידי עבדו הוא חולין ומעי' הקדש (ונרא' דעכ"ל דמקדיש ידיו לעושיהן כו') והפ"מ שם ובפ' החובל כתב שכברייתא דהתם פי' הרמב"ם פ"ו מה"ע. (וזה נכון דמ"ש הכ"מ שפ' כר"י דפ' השולח לכאו' צ"ע שהרי לדמי קאמר) ואיך שיהי' במקדיש ידי עבדו. עכ"פ בב"ח המקדיש ידי עצמו פשיטא לי דלא חל עליהם קדושה ממש. אף לא לדמים וככל הנ"ל (אלא או שה"ז כאו' די"ע כנ"ל. או דה"ז כאו' יקדשו ידי למעשיה'. לפמשנ"ת שגם בידועבד' כ"ה)

ו והנה אף אם הי' מקום לומר דקדשי הידים ממש אינו נכון שנא' שרק מזה נמשך איסור קדושה במע"י ממילא כחילופין וגידולין ושע"כ תלה הרמב"ם זה במקדיש אילן כו'. דלכאורה ה"ז כתלה תניא בדלא תניא שהרי סתם מתני' דפ"ט דתרומות דגידולי הקדש חולין. וכ"פ הרמב"ם פ"ה דמעילה הי"א. אלא שבמקדש יש פלוגתא פ"ג דמעילה לפי' הרמב"ם. שם ה"ו דהוי הקדש. והכ"מ ותוי"ט פ"ג דמעילה נתקשו בפסקו וכ' שבפי' המשניות פ' לקולא, ועכ"פ אינו מובן כ"כ החילוק בין אילן לש"ד. עיין פ"מ ספ"ז דנדרים. ופשיטא שאינו נכון לתלות בזה טעם הדין דאומר יקדשו ידי כו'. שהוא סתם משנה. כי מאין מפיס אם נדמהו לאילן אי לזרעים ופירות (והרי גם מה שאנו מדמין ידים למעשיהם לשאר גוף לפירות ג"כ נתקשה הרשב"א שבשט"מ כנ"ל. עכ"פ הבי דלא לוסיף). ולפי מ"ש בהגה"ה שבכ"מ שם בשם התוספתא דהטעם במקדיש אילן הוא מפני שדרכו להתמלאות. א"כ הרי מבואר שגם שם הטעם רק משום דמסתמא הי' דעת המקדיש שיקדשו גם הפירות ולא גרע מדקל לפירותיו. אבל משום דהוי גידולי הקדש כ"ע מודים דלאו כלום הוא כמתני' דפ"ט דתרומות. (ולכאורה זה נכון מאד דלא יהי' כהלכתא בלא טעמא. וכן משמע ג"כ בגמ' ב"ב דע"ט ב'. דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אף בבור ושובך מועלין במה שבתוכן. וע"כ היינו רק משום דמסתמא