דברי נחמיה יורה דעה רצז

משתיה עלי קונם ולא אמרו קונם שאיני אוכל משתיהן דומה ממש למ"ש גבי שבועה אלא ודאי דבכה"ג הוי דומיא דשבועה דמיתסר נפשי' אחפצא הוא דקביל עלי' כדאמרן לעיל. ואין מצטרפין רק באומר אכילה משתיהן עלי קונם דאכילות הככרות קביל עליו אפילו באיסור הנאה. דהיינו למוכרם לאכילה או ליהנות באכילת זולתו אותם בכמה גוני. ושארי הנאות אפי' לעצמו לא אסר. ואין זה לחצאין. דומיא דאומר צד דרומי של אילן זה קונם דוודאי לא שייך בהא לחצאין וזה במורגש. והה"נ במשוער. צד האכילה אסר ע"ע אפי' בהנאה. וזה נלע"ד ברור רק שצ"ע בפנים. ועוד דוודאי י"ל קונמו' שאני. והרי הרב ז"ל נסתפק שם אם יש מעילה בקונם דבר שאינו מסוים. הגם שלשון הרמב"ם שם ב"ה אחרונה מנדר כזה הוי תיובתא יעוי"ש. וביאור קיום טענה הב' הוא שלא יתכן כלל לומר שבקדושת הידים לעושיהן יהי' כל הנוגע בהם במלאכת רעהו יקדש. והלא מקדיש ידי עבדו אותו העבד עושה ואוכל והמותר הקדש. ולא שמענו שיהי' המלאכה שעושה גופה קודש. והלא פירות הידים שכר פעולתן היא דוקא. וכן מקדיש ידי אשתו לעושיהן הנזכר רמ"א הקדש ר"י הסנדלר אומר חולין אשכר פעולתה וודאי קאי. והשכר הוא שנאסר בקונם. זו היא שאמרתי בא בשכרו. ר"ל האיסור בהקדש כלל לכל ובפרטי למי שנאסר עליו. אבל זו לא שמענו שיאסר הצמר והמטוה אם שלח ידו במלאכת רעהו וכך קונם שאיני עושה לפיך בכולם לא שמענו רק לענין המכר אבל המלאכה אפי' לכתחילה מותר שהרי לא אסר ההתחברות למלאכה כלל וכנ"ל ומה שהקשה ידידי מאיסור ההעדפה ולא הקרן ורוצה כת"ר לכנות לו שם הקדש לחצאין. תמיהני וכי אם אחד מהשותפין הקדיש חלק ביתו ושדהו יאמר כת"ר ג"כ שהקדש לחצאין הוא ותו לא מידי

תשובה מהגאון רבינו המחבר ז"ל ע"ד הגאון רי"א הנ"ל

א הנה לענין הדין אינני מבין מה מקום לספק. דוודאי מועיל ידים למעשיהם גם לענין דבר שלב"ל. שה"ז ממש כמו דקל לפירותיו וכה"ג. שגם להדיוט מהני. כמוסכם מכל הפוסקים בחו"מ סי' ר"ט. והתם נמי אינו מקנה הגוף רק שחל על הגוף לענין הפירות, ועי' רמב"ם פכ"ג מה"מ מזכיר בהדי' גם עבד למע"י. ואף מוכר עבד לקנס. ופרה לכפילה. הי' מהני אם לא משום דאיכא תרי וג' ספיקי. עי' מ"מ שם ותו' ושיטה מקובצת רפ"ג דב"מ ותוס' וחי' הרמב"ן והרשב"א גיטין דמ"ב. ואף הרשב"א שבש"מ דכתובות שנתקשה בטעמו של דבר אבל לדינא מודה. (שהרי מבואר שם שעכ"פ זהו פי' יקדשו ידי שבגמרא שם. ולפי"ז פשיטא שניתן לשיעורין וכמו רחל לגיזתה. וכן קנס וכופל הנ"ל וכה"ג

ומעתה אומר שמה שאהובי מעכ"ת יצא לחלק בין הסוגיות ולשונם והפליג לכ"א כוונה מיוחדת וכנראה שדעתו כאילו זה מוסכם מכל הפוסקים רק שמותיב אשמעתיו מהמ"ל כו'. בעיני יפלא שכפי הנראה מרוב הפוסקים או כולם (זולת הרמב"ם בספק וי"ת אי"ה) תופסי' הכל לכוונה א'. ואף גם שתיהם לא ע"ד שכתב כת"ר כ"א שמתפוס בקונם גוף הידים לענין פעולת מעשיהם בלבד. וכפי' הפשוט דידי' למעשיהם שבספ"ק. והוא ממש ע"ד דקל לפירותיו הנ"ל. וממילא מהני זה גם לסלק טענת דשלב"ל. וזוהי ג"כ כוונת יקדשו ידי שב"פ וא"נ ובכתובות. כמ"ש הש"מ דכתובות בהדי'. בשם הרשב"א וריטב"א. וכן הוא בתוס' בקידושין דס"ג. שמדמין זה לדקל לפירותיו. וכן מבואר ממ"ש התו' פ' וא"נ ע"ש. והרשב"א ספ"ק דנדרים כתב בהדי' דלפי הני שינויי דשם אתיו מתני' אליבא דהלכתא דלא חשיב שוב דשלב"ל. וכ"ש שזה מוכרח להאומרים דמ"ש בגמ' דכתובות באומר יקדשו ידי כו'. לאו דוקא אלא כיון שהזכיר הידי' נעשה כאומר כו'. כמ"ש הר"ן בנדרים די"ו ב' ושארי פוסקי'. עיי' תוי"ט פ' וא"נ שכתב. כלומר אם אמרה קונם מע"י שאני עושה לפיך (והוא מוכרח דלפי' כת"ר לא שייך כלל לומר על לשון המשנה דשם נעשה כאומר כו') וכן מוכרח כ"ז בגמ' לר"מ דאמרי' נעשה כאומר כו' ע' ש"מ וגם להאומר דבאומר דוקא קאמר מ"מ כבר כתב הב"י סי' רל"ד דמאחר דעל מתניתין קאי ע"כ הפ' שאומר יקדשו ידי לעושיהן על פיך כו' ע"ש. (ולפענ"ד שהוא מוכרח מאד דאל"כ עפ"י אבא ואביך דלא יפר היכא משכחת לה ומ"ש הב"י שם להרמב"ם צ"ע ויש ליישב בדוחק) וכ"כ האחרונים באה"ע סי' פ"א (ולפי' כת"ר אין לזה הבנה כלל גם נמצאת עיקר עיקר לשון המשנה שאני עושה כו'. ולכת"ר הרי אין דעתה לענין איסור העשי' כלל). מכ"ז מבואר נגלה שכל הפוסקי' תופסים ששתי הסוגיות והלשונות לדבר א' נתכוונו. וע"ד דקל לפירותי'. דהיינו שכוונת הנודר והמקנה רק על הפירות והעשי' אלא שמקנה ומתפיס בקונם גוף הידים והדקל שיחול ע"ז הקנין והקונם לענין הפירות והעשי'. ומ"ש בכתובות ופא"נ לעושיהן. אף שפי' להקב"ה. אין בזה דבר נוסף. שהרי גם של קונם הוא כינוי לקרבן דלגבוה סלקא. אלא שאנו מפרשי' התיבה בכף הדמיון כקרבן. (דקי"ל כר"מ בהא) והיינו לענין האיסור בלבד. וה"נ ה"ז כאילו אומר כקרבן לה' כו'. אבל הכוונה הכל לענין איסור מע"י בלבד. ובאמת התקשה הש"מ שתי' לעושיהן מיותרת וע"ש שהביא בשם רש"י במ"ק דאורחא דמילתא נקט כו'. ועל התוס' שהביא כת"ר ביאר שם איזה כוונה אבל לא ע"ד שכתב כת"ר

ב והנה מ"ש כת"ר לפמ"ש התו' לקיים הגי' דשאיני עושה כו'. דההיא אוקימתא דכתובות מילתא אחריתא כו'. דע"כ גם בלא רומיא דשמואל הי' ר"ל יקדשו ידים למעשיהם כמ"ש התוס' ריש נדרים. לא אדע מה לדון בי' וכעין אחיזת עינים יש כאן. שלא מצאתי כזאת בתוס' שם. אדרבה הרי כתב שם לקיים הגי' דשאיני אוכל דלא חשוב דבר שאין בו ממש כ"א כשהדבר בעצמו אין בו ממש כשינה כו'. ע"ש. וזה בעצמו כוונתם בכתובות דלענין דבר שאין בו ממש. אף אי גרסי' שאיני הי' די כלשון המשנה ממש מאחר שעצם העשי' יש בו ממש כאכילה לא כשינה כו'. והרי גם בספ"ק דנדרים דאיירינן לענין דבר שאין בו ממש כתב ג"כ דידי' למעשיהם אגב גררא דאינך נקטו

ג ומעתה אשוב אתפלא ע"כ דברי מעכ"ת ופירושיו בכלל ובפרט. ולא אוכל לירד לסוף דעתו וכוונתו מאחר שלפירושו בידי' למעשיהם דס"ק. ע כ אין זה מועיל לענין דשלב"ל. א"כ ע"כ אתי' הסוגי' דהתם כר"מ ודלא כהלכתא. או שנאמר דלענין דשלב"ל סמיך אסוגי' דכתובות ודפ' וא"נ. וא"כ האיך פסקה הפוסקי' להלכה כהווייתה ולשונה. ומהיות שדרכו של כת"ר לאישתעי בלשון חכמה ושוחתו צריכים לימוד. אמרתי אולי כוונתו דהסוגי' דספ"ק איירי שאוסר ומקבל בקונם. פיו לדבורו וידי' כו' על נפשי' שהוא יהא אסור לא על חבירו. (וכדמשמע ריהטת לשון כת"ר). וכן נראה שמפרש רש"י שם. ועל עצמו הרי קי"ל דיכול לאסור דשלב"ל. ולא נשאר כ"א מצד דבר שאין בו ממש. משא"כ בההיא דכתובות שאוסרת על בעלה כו'. וכדפריך אביי שם בשלמא אדם אוסר כו'. ואהא הוכרחו לאקומא שם בידי' לעושיהן דוקא. אך באמת הנה רוב הפוסקי' נראה שמפרשים גם לההיא דספ"ק שאוסר על חבירו. וכמבואר בדברי הרשב"א להדיא וכה' בטוש"ע סי' רי"ג שכ' וכ"ש אם אמר יאסר עליך פי כו'. ועלה בדעתי עוד שעפ"י דעת