דברי נחמיה יורה דעה רצו

שכ"ז הוא דרשה גמורה לא אסמכת' עכ"ז היינו ע"כ למעוטי כולא שאובה או רובה בלבד וכדרך כל איסורי תור' שכל שנתערב איסור בהיתר הולכי' אחר הרוב (והוא ממ"ש אחרי רבים להטות). אבל מה שיש גבי איסור שאובי' למקוה חומרה יתיר' על שאר איסור תור' דהיינו מה שג' לוגין שאובי' בלבד פוסלין את כל המקוה אף שהוא המועט (נגד המ' סאה דמקוה) זה לא משתמע מהמקראו' הנ"ל כלל לכ"ע וכדאי' בש"ס פ' המרוב' ופ' המוכר את הבית להדיא דשאוב' דרבנן והיינו להפוסקי' הנ"ל לענין ג' לוגין עכ"פ וכן בדין שהרי אין רמז בתורה לג' לוגין כלל ומאין לומר שישתנה בכאן המדה הקצוב' בתור' דהמועט בטל ברוב אלא הוא מדרבנן בלבד דגזרו בזה מטעם שכתבו התוס' והרא"ש לדעת זו (למה דוקא ג' לוגין גזרו). וא"כ מאין לנו לבדות מלבנו ולומר דקודם שיש רוב מקוה בהכשר אז ג' לוגין פוסלין בו מן התורה הרי לא נמצא בדחז"ל שום רמז לזה מן המקרא. ולדעתי גם א' מן התנאי' או אמור' הוא מהנמנע שיאמר לחלק מן התור' בין נפלו הג' לוגין קודם שהי' רוב מקוה בהכשר ובין נפלו אח"ז. אם לא שהי' מביא איזה רמז ודרש לזה מן המקרא (או הי' אומר שהוא הלל"מ ע' נדה דל"ב ע"א וע"ב הי הלכת' כו' בין לענין השיעור דג' לוגין דוקא במכוון. ובין לענין המדה להגביל שדוקא כשנפלו למקוה קודם שהי' בה רוב מקוה דהיינו עד כ' סאה אז פוסל מן התור'. אבל אם הי' בה כ' סאה ומשהו אין פוסל מן התור'. אבל מאחר שלא נמצא בדחז"ל שום רמז מהמקרא בין על שיעור דג' לוגין ובין על המדה והקצבה לחלק בזמן הנפילה בין קודם שהי' רוב מקוה לאח"כ. א"כ בודאי מסתמ' הדין דאיסור שאובין למקוה מן התור' הוא שוה ממש לדין שאר איסורי תור' דבהתערבם אם היתר הולכין אחר רוב מן התור' ומאין להוציא תערובו' איסור זה משאר תערובו' איסור והיתר ולדון בו דבר חדש משא"כ בשאר איסורי' ואי קשיא א"כ דדין שאובין למקוה שוה ממש לתערובו' שאר איסור והיתר א"כ למה כשיש מ' סאה אין אוסרי' מים שאובין אפי' אלף סאה ולא אזלינן אז בתר רובא כלל כמו בשאר איסורי'. אך היינו כמ"ש הרא"ש דסבר' הוא מאחר שיש כאן מקוה שלם כל מים שאובין הבאים לתוכה מתכשרים מצד עצמן ע"י זריעה והשקה כו'

שאלה כ' תרי"ג

מהגאון מוהרי"א מהאמליע. בנידון א' שאסר ע"ע בקונם לעשות מלאכת הטליתים

(לסי רי"ג) ההנחה היתה בהתעוררות שתי טענות. האחת לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והשנית מצד שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם. אם לא באומר יקדשו ידי לעושיהן דוקא כלשון הגמרא והפוסקי'. ביאור קיום הטענות לענין דינא במה דסיימותו פתחיתו להמסך המליצה. והוא דלא נהירא ליכלל להיות קדושת הגוף לידים לעושיהן משמשת לחצאין דהיינו למלאכת טליתים דוקא ולא לזולתה. ומדישנה לחצאין ע"כ לא קדושת הגוף היא. ובלאו קדושה זו א"א לאסור דבר שלא בא לעולם. ולא לחלק יצאתי בין לבדוק הבית לקדושת דמים דמאי אולמא דהך מהך לענינינו אלא דס"ל קדושת גוף הידים וממשן ולא כחן המצטרף אל הפעולה וכדלקמן. ורומ' ידידי שי' מקבב עלינו דבריו בקונמי' שניתנו לשיעורין וחלוקין. ולא אחד בהם דומה לדינינו. דקדושה זו להיות הנמשך ממנו קדוש ממילא. עד שא"צ להקדישו ולאסרו. שאלמלא צריך אין לו תקנה י"ל. לא מצאנוה כ"א בדרך פרטי. זה ודומהו ממש. וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מה"ע הא למה זה דומה. לאומר אילן זה הקדש שכל פירות שיעשה להבא קודש ע"כ. וכל הישר הולך. יאמר נא שזהו ג"כ כוונת התוס' כתיבות דנ"ח ע"א עמ"ש יקדשו ידיך לעושיהן. דאין הפי' למלאכה וכההיא דספק' דנדרי' דא"כ הל"ל למעשיהם אלא לעושיהן להקב"ה. ע"כ הכוונה בזה שבספק דנדרי' איירינן בסילוק טענות אין הנדרי' חלי' אלא ע"ז שיש בו ממש. יספיק התירוץ בקדושת ידים למעשיהם ופי' לדיבור ועינו בשונה שאין הקדושה בעינו ופיו וידו. רק לענין זה דשינה ודיבור ומלאכה דהיינו כחן המתחבר לפעולה שהיא נתלה בדבר שישנו בעולם שהוא היד ופה ועין. ויועיל בזה איסור הפעולה מכאן ולהציא אבל לא שיהי' מה שיעשה קודש. משא"כ בכתובות הכוונה לעושיהן להקב"ה. שהידים רצין קודש הם. וע"ד שאמרו פ"ק דגיטין ד' סע"א המקדיש ידי עבדו ולא מעשי ידי עבדו וכה' לשון הרמב"ם בפי' מה"ע הנזכר. שהוא ההיפוך ממש מקדושה להעשיהן הנזכר שאין ההתחבאות לפעולה אסור כלל רק שיהי' קודש ויפלו דמיו לנדבה או לבדק הבית. והפירות הנמשכי' מן הידי' קודש הם. מאליהם וממילא. ולפי מה שרוצי' התו' כתובות ריש דנ"ט לקיים הגי' שאינו עושה לפיך הדבר מוכרע מעצמו שהרי עכצ"ל דר"ל וקדשו הידים למעשיהם וכמ"ש התוס' ריש נדרים ע"ש וא"כ הך אוקימתא דקדושת הידים לעושיהם דלא אחאן עלה אלא מרומיא דשמואל אדשמואל ע"כ מלתא אחריתא היא. ומסתברא לי מלתא בטעמא. דמה בין נדרים שאין חלין אלא ע"ד שיש בו ממש לשבועות שחלין אפי' ע"ד שאין בו ממש. הוא שהשבועה היא מיתסר נפשי' אחפצא שאוכל ושלא אוכל שעיקרה הוא בענין התחברות לפעולה דאכילה בהן ולאו. וההתחברות הוא כח דבר שיש בו ממש. משא"כ הנדרים מיתסר חפצא אנפשי' הוא קונם הדבר ההוא מלעשות אותו. ובהכרח שיצוייר בדבר ההוא קדושת הקונם והרי אין בו ממש. לא יקלשו. ולפי"ז במקדיש פיו מלדבר וכדומה ה"ז דומה למיתסר נפשי' אחפצא דשבועה דה"נ מקדש פי' לענין הדיבור וידים למעשיהן. אלא דמ"מ נדר הוא משום דאיסור זה דקדושת פיו מלדבר הוא מקבלו ע"ע. והכוונה דהתחברות פי' לדבר דבר שיש בו ממש הוא. וקאמר לי' אנפשי'. ואהכי איתא לחצאין לשליש ולרביע ככל אשר יבטא האדם בשבועה ומאסר איסר על נפשו שלא לעשות כן. ואם עבר ועשה ה"ז בבל חל. אבל מאין ולאין ימצא איסור קדושה במה שנעשה. משא"כ בקדושת ידים לעושיהן להקב"ה ה"ז עושה את הידים קודש קופן וממשן כמקדיש ידי עבדו הנזכר. שבין בהקדש כללי כמקדיש מעשה ידי אשתו דכתובות נ"ח בין בהקדש פרטי' דקונמו' כההיא דפ' ואלו בנדרים והובא בכתובות שם דנ"ט א' (וע' פירש"י שם אהא דאר"י קונמו' קאמרת) דאוקימנא לה באומרת יקדשו ידי לעושיהן עיקר הכוונה כ"ז שמקבל ע"ע או על כל העולם כולו קדושת הידים. או שעושה אותן הידים קדושי' בקדושת קונם על חבירו. וכההיא דהרי עצמי קרבן דמתניתין פ' דנדרים. שפירשו בו הרי הוא קרבן על חבירו להיות אסור בהנאה ממנו. וכאומר אילן זה הקדש שאסור בחילופי' וגידל' כמתני' פ"ז דנדרים. ובכל פירות שיעשה להבא. כלשון הרמב"ם ז"ל הנ"ז. ובכ"ז וכל כיוצא בזה פשיטא לי' לפענ"ד דליפא לחצאין כלל (זכר לדבר אין במאמר העצם פחות ויתר) כיון דלא תלי' מילתא בדידי' כלל אלא דממילא מיתסר. ולפ"ז במפרש האיסור לדבר פרטי זה ולא לזולתו. ע"כ שלא עשה גוף הידים וממשן קודש לא הקדש כלל. ולא פרטי וגם שאמר לשון יקדשו הידים לעושיהן להקב"ה. אפ"ה ע"כ אין מקבל ע"ע קדושה זו רק בכח המצטרף לפעולה פרטי' וכמיתסר נפשי' אחפצא דשבועה הנ"ל א"כ. אין מה שלא בא לעולם אוסר כלל וכדכתיבנא ממ"ש המשנה למלך ספ"ד מה"ל מעילה לענין מעילה בקונמו' שגם באיסור אכילה ולא הנאה משמע לי' מלשון חידושי הרמב"ן דאפ"ה יש בהם מעילה. לכאורה יראה סתירה למ"ש פה מענין קדושת הגוף לחצאין אלר שעלי' אני דן. ואדרבא ממ"ש בגמ' אכילה