דברי נחמיה יורה דעה רצד

גבי נקבו ב' עורות דושט זה שלא כנגד זה דבגמרא אמרו דזמנין דמתרמי אהדדי וכתב הט"ז בשם רש"ל ופר"ח וש"א דאף אי זה למעלה וזה למטה בענין דא"א דליתרמו אהדדי אפ"ה אסורה שאין ליתן דברי חכמים לשיעורין א"ל במילתא דפסיקא כו'. וכש"כ שי"ל כן בנד"ד. והנה עפ"י הסברות הנ"ל דחשש טעות האשה וגם סברת לא פלוג נראה לכאור' דעכ"פ אין מקום להחמיר מצד זה מדאורייתא כ"א מדרבנן. וכן נמי עפ"י הסברא הנ"ל דע"י בדיקה קלה חשיבא כהצד דלאיסורא שכיחא טפי לכאו' אין מקום להחמיר מדאורייתא דלא עדיף מכגריס ועוד בעד הבינוני דוודאי לא שכיח שעברה בשוק ש"ט ולאו אדעתה. ועכ"ז קי"ל כר"ח שאינה טמאה כ"א משום כתם דרבנן ובאמת מסתימות ומשמעות דברי הגמרא והפוסקי' הי' משמע לי שאין לחלק כלל בין בדיקה לבדיקה ושגם בדיקה קלה בדיקה מיקרי ונכלל ממילא בדיני עד הבדוק הנז' בגמ' ופוסקים דאף במשהו טמאה נדה דאורייתא. לכן הי' נראה לפענ"ד יותר שע"כ הסברא החיצוני' כוזבת בזה. וס' התו' אינו כן אלא בכל ראי' שרואה בכוונה מרגיש בקל אפי' משהו (כל שעפ"י הכוונה שיש לו בראי' זו יש לו נ"מ באותו משהו כו') אלא שבאמת גם עפ"י ס' ה"ל יש מקום לצדד ולדון שיהי' הכל מדאוריי' ואין להאריך

שאלה י"ז בקצ"ט

תשובה להרה"נ מוה' מאיר ברלין ז"ל אב"ד דק"ק מאהליב אי הוי חציצה בקאלטנוס לטבילה

ע"ד מש"א ה"ה מ"ץ ני' לכאורה שיש לצדד להקל קצת. מצד שרובו ומקפיד אינו כ"א הלל"מ ולא דאורייתא ממש. (וממילא גם בהא דאיתא ביבמות ע"ח לש' כו'. אבל כולו חוצץ גם בלי מקפיד) י"ל ג"כ דהוי רק הלל"מ כרובו ומקפיד). ור"ל די"א דהלל"מ הולכין בספיקן להקל כבדרבנן. וכמ"ש המנ"י סוף כללי ס"ס שלו סי' ט"ו) ואני השבתי לכאורה דמנ"ל דהחומרא מה שרובו ומקפיד חוצץ זהו מהלמ"מ. דילמא איפכא דהללמ"מ להקל באה במיעוטו. ובאינו מקפיד. ר"ל דאילולא הלמ"מ ה"א דגם מיעוטו (ושאינו מקפיד) חוצץ מדאורייתא כו' ואתאי הלכתא להקל בזה. ורובו ומקפיד כדקאי קאי מדאורייתא. והסכים ההמ"ץ וחיזק זה ואמר דלעולם הלכתא להקל ולא להחמיר קאתא. וראי' מהא דלבוד להחמיר לא אמרינן כו' ועתה ראיתי דכ"ז אינו. דמה שאמרתי דלמא ההלל"מ להקל קאתי. עם שלכאורה באמת הי' הדין נותן לכאורה לומר דאילולא ההלל"מ יהי' דין חציצה גם בכ"ש. שהרי עיקר דין טבילה וודאי הוא בכל הגוף דוקא. שאם טובל כולו חוץ ממשהו לא מהני כלום. כמ"ש הרמב"ם רפ"א. וא"כ כיון שחדשה לנו תורה שלא יהא חוצץ כו'. לכאורה אותו מקום שיש בו חציצה ה"ז כאילו לא נטבל במים אותו מקום ולא מהני כלום וכן משמע ג"כ קצת ממה שלמדו התוס' מרש"י שפי' הא דרובו ומקפיד אשערו. דמשמע דאילו בגופו אפי' מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ

ועתה אמרתי לעיין מעט. הנה מ"ש דלעולם הלכתא לקולא אתאי. נראה דדבר תימה הוא ואגב שיטפי אמר כן. וכבר אמרתי לו דבריש סוכה ו' ב' אמרינן ומס' כי אתאי הלכתא להוסיף (מחיצה רביעית טפח) הרי חומרא וגבי תפילין דאמרינן תיתורא ומעברתא ושי"ן של תפילין הלל"מ במנחות ל"ה א'. וכן מרובעות ורצועות שחורות הלל"מ. הכל לחומרא. וממקומו נמי מוכרע. דמעיקרא דהוי ס"ד דהא דחציצין הלל"מ היינו גוף עיקר פסול חציצה (בגופו או בשערו) וודאי היינו חומרא והוי ניחא לי' אלא דפריך דאורייתא הוא. והא דלא אמרינן למד להחמיר. אף מאן דס"ל הכי ע"כ היינו ר"ל דשם גבי לבוד לא איתאמר הלכתא זו רק לקולא. וכיון דעיקר דין מחיצין (דסוכה) שע"ז אמרו בגמ' מחיצין הלל"מ. היינו לקולא ולחומרא לא אשכחן בגמ' (למ"ד זה) ע' לבוש ססי' תרל"ב דהכי אגמרהו הלכתא לבוד להקל ולא להחמיר. אבל לומר דלעולם א"א כלל שיהי' הלל"מ לחומרא הוא פלאי. מלבד שגם גבי לבוד. כבר דחה המ"א דיעה זו בסי' תק"ב סק"ט וכן הח"ץ בתשוב' סי' נ"ט ע"ש. (ומ"ש המ"א סי' תרל"ב ססק"ב דלא אמרינן חביט ולבוד להחמיר ע"כ ר"ל דתרתי לא אמרינן ע' מה"ש שם. וצ"ע בפ"מ שם סוף הסי'). ובגוף החקירה בהלכתא דכאן אי אתאי להקל אדאורייתא או להחמיר. לכאורה הי' נראה דלהקל אתאי שהרי עיקר דין טבילה וודאי הוא בכל הגוף ממש. שאם טבל כולו חוץ ממשהו לא מהני כלום. כמ"ש הרמב"ם רפ"א. וא"כ אילולא הלכתא הי' לנו לומר דמש"ה שחידשה לנו תורה שלא יהא חוצץ כו'. היינו לומר דאותו מקום שיש עליו דבר החוצץ בינו לבין המים ה"ה כאלו אותו מקום לא נטבל. וא"כ אפי' כ"ש מעכב כו'. וכן משמע לכאורה מדברי התו' במה שלמדו מדפירש"י הא דרובו ומקפיד אשערו מכלל דבגופו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ והרי לא מצינו בגמרא הללמ"מ ע"ז. אע"כ ולכאו') דס"ל דמשמעותא דקרא לאסור בכ"ש במשמע. ולכן לרש"י דהלכתא קאי רק אשערו ממילא גופו דליכא הלכתא כדקאי קאי בכ"ש. אך בת"י דעירובין מפורש דאי לאו הלכתא ה"א כולו כו' ע"ש. הרי בהדיא דחומרא דרובו ומקפיד הוא מהלכתא. וכן משמע פשטא דמימרא דרב דאמר חציצין הלמ"מ דמשמע דהיינו החומרא דפסול חציצה כדפירש"י שם חציצה הפוסלת כו'. ולשון רש"י דסוכה חציצין שהחציצה פוסלת כו'. משמע דצד החומרא היא מהלכתא. והיינו דמדאורייתא אף אחר שחידשה לנו תורה פסול חציצה אין הכוונה שיהי' אותו מקום דומה ממש כאילו לא נטבל כלל. (שהרי מ"מ המים סובבים אותו) אלא הוא פסול בפ"ע וי"ל דוקא כולו. אלא שאתאי הלכתא לפסול גם ברובו ומקפיד. ולפ"מ שהבינו התוס' מרש"י דבגופו גם מיעוט שא"מ חוצץ באמת ה"מ להקשות מנ"ל זה לא ממשמעות' דקרא ולא מהלכתא. אלא (כיון שאין זה קוש' חזקה כ"כ דאולי רש"י ס"ל דמשמעות' דקרא כ"ש משמע) לא חשו לדקדק בזה כיון שבלא"ה הקשו שפיר מכ"ד. ובאמת כבר כתב ריטב"א שגם רש"י לא כיון כלל לזה. (וכ"כ הפי' בסיכה מד"ע) לכן אין להעמיד יסוד ע"ז ויותר יש להעמיד יסוד על הת"י שכ' בהדיא דאי לאו הלכתא ה"א כולו כו'. דמשמע דחומרא דרובו ומקפיד הוא רק מהלכתא כנ"ל. ולפ"ז לכאורה יש קצת מקום להקל בספיקן עפ"י הי"א שבנמ"י סוף כללי ס"ס דס"ל והלמ"מ דינו כדרבנן. אבל באמת הגם שהמנ"י לא הכריע זה בפנים שם. וודאי העיקר כהאומר דדינו כדאורייתא ממש. שכ"ד רוה"פ הובאו במנ"י שם סק"ז (וכדמוכח בהדי' בגמרא דספ"ק דקידושין ל"ט) וכדהביא בשם רשד"ם דגם הרמב"ם הכי ס"ל ושכן כתב המ"מ (ר"ל בדעת הרמב"ם והוא במ"מ ריש הלכות אישות עי"ש) וגם ד' הטי"ד דסי' רצ"ד כבר ישבם הב"ח וט"ז שם באופן שאינו חולק ע"ז (רק שהרמב"ן בסה"מ חשב כדעת הרמב"ם דס"ל שהלל"מ דינו כדרבנן וחלק עליו וכבר השיב עליו בס' מג"א שם בשורש ב' בשם זוהר הרקיע שאין כוונת הרמב"ם כן אלא כנ"ל בשם המ"מ ורשד"ם) ונמצא לפי"ז שלדינא מוסכם דהלמ"מ כדאורייתא ממש) אלא שראיתי בפ"מ ססי' ק"י הביא ד' מנ"י וסיים ולהלכה נראה דהוי לחומרא משמע שאינו מחליט כ"כ וכן משמע בפתיחה כוללת שלו (ש"א י"ב) ובהנהגות או"ה ס"ג אות ג' דעכ"פ יש לעשות מזה סניף (וע"ש שכ' תירוצי' לההיא דספ"ק דקידושין הנ"ל. וכ"כ בהקדמה להט'. ושכן מראין פשטות התוספתא ורמב"ם פ"ח דמקוואות אמנם מבואר שם שזה דוקא בדבר שעיקרו רק הלל"מ אבל בדבר שעיקרו דאורייתא ופירושו הלל"מ לכ"ע הז' כדאורייתא מעש. (וכ"כ בריש הפתיחה דה"ש) וראי' מטריפות אף שהן הלמ"מ (חוץ מדרוסה) וכן שהי' כו'. לוקין עליהם ודינם כדאורייתא ממש. (ומ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות שחיט' הג'