דברי נחמיה יורה דעה רצג

בלבד. משא"כ כשהיא טהורה כמ"ש הס"ט סי' ק"צ סס"ק הנ"ל. וגם זה אפשר רק משום הבחנת המראה גם בזה"ז וכ"כ המ"י (אלא דלא מ"כ בתשו' סי' י"א סק"ד ע"ש) ומ"מ לא הזכיר בין חמה לצל וכה"ג ועכ"פ לא מצינו שיזהירו לבדוק בעיון (ובמתינות וישוב הדעת כו' כנ"ל). ועוד נ"ל קצת ראי' מדברי הס"ט סי' ק"צ סקנ"ה וס"ק ס"א שהוצרך לחדש דין להקל בבדיקה א"ע בחלוקה. דה"ז כעד שאינו בדוק. דאף שכבר בדקה החלוק כשלבשתו י"ל שנכתם אח"כ ממאכולת דשכיחי טובא. לכאורה הרי בדיקת החלוק בשעת הלבישה לא הי' כ"א מכתמים גדול כגריס דפחות אין נ"מ לענין מציאות כתמים בחלוקה. א"כ וודאי מסתמא לא נתנה דעתה אז בעין יפה כ"כ עד כדי להרגיש בנקודה וה"ז כאינו בדוק גם מעיקר לסברת כת"ר כו'. ולמה לא הזכיר מזה כלום. ולא עוד אלא דסיים דמ"מ הכל לפי ראות עיני המורה דמשמע דאם לפי ראות עיני המורה וודאי לא נכתם החלוק בדם מאכולת בנתים טמאה. ואמאי הרי עדיין יש להקל מטעם הנ"ל אלא משמע דלא ס"ל הכי. וכ"ז לרווחא דמילתא ואך למותר שכבר הסכמנו שנינו שאין להמציא קולות מסברות חיצוניות בלי ראיות. א"כ על המיקל להביא ראיות וכנ"ל

ד וע"ד מה שכתבתי אז דאף אם ניתן מקום לסברא זו הוא רק שלא להחשיבו כוודאי בדוק. אבל מ"מ לא דמי נמי עכ"פ לאינו בדוק כלל. דהתם הספק שקול (לענין מאכולת) משא"כ בנד"ד אינו ספק שקול עכ"פ שהרי גם מסברא החיצונית לפעמים עכ"פ גם בעיון קל יורגש נקודה כו'. והקשה כת"ר ע"ז מב' פנים. א' דגם לפי דברי מ"מ הרי גם בספק שקול קשה למה לא נחמיר מספק אלא אע"כ משום דאין מוציאין אשה מחזקתה כו'. וחזקה אשה מרגשת כו'. א"כ בנד"ד נמי כ"ז שיכולים לומר שהי' מקודם על העד (אף שאינו ספק שקול) ג"כ אין להוציאה מחזקתה כו'. והב' גם על גוף הסברא שלי כ' דאם כוונתי על עד בינוני נהפוך הוא דבנד"ד קי"ל טפי דהתם עכ"פ בדקה אותו פ"א רק כל הספק הוא דלמא עברה בשוק של טבחים כו' (ושכחה כו' או אשה האחרת כו') משא"כ בנד"ד לא בדקה היטב מעולם כו'. ואם כוונת על עד שאינו בדוק כלל באמת כאן מחמירי' יותר היינו בכגריס וכה"ג עכ"פ. זהו תורף דבריו לפה"נ בשינוי לשון קצת. ולא ידענא מאי קאמר מר בכ"ז. דאם יונח שבנד"ד אין הספק שקול גם לענין דם משהו מטעם הנ"ל וחשיבא כשכיחי טפי לאיסורא. נראה וודאי דלא מהני חזקות האשה מדרבנן עכ"פ. וה"ז דומה לכגריס ועוד בעד הבינוני די"ל כר"ח דמטמא משום כתם דרבנן עכ"פ. והיינו משום דכיון דנפק מדם מאכולת. שוב ספק ההעברה בשוק של טבחים אינו ספק שקול. ושכיח טפי לאיסורא. ולא אלימא לן חזקת האשה למתלי לקולא בכה"ג מדרבנן. (כמ"ש מוח"ז רז"ל בקו"א לסי' קפ"ז (דמ"ג סע"ג) ע"ש. ומש"ש קודם לכן בד"ה ומ"ש הח"ץ כו'. שם קאי אליבא דרשב"א שפסק כר"י ע"ש דמ"ב ע"ג וע"ד) וה"ה והוא הטעם בנד"ד אף לענין דם כ"ש לפי ההנחה הנ"ל. ומש"ע גם על גוף הסברא דנהפוך הוא דעד הבינוני חמור טפי שהרי כבר בדקה אותו פ"א אלא שכל הספק הוא משום העברה בשוק ש"ט כו'. אתמהה. מה ענין שוק ש"ט לכאן. הרי זה נאמר רק על כגריס ועוד שבאמת טמאה משום כתם לדידן ולא תלינן בשוק ש"ט כנ"ל. ואנן קיימינן על משהו. שמטהרין לגמרי בעד הבינוני. וע"ז כתבתי דכאן חמיר טפי דהתם הספק שקול לענין מאכולת שהרי מאכולת ודאי שכיחי. ואעפ"י שכבר בדקה העד פ"א (כבר או אחרת כו' לפי' מוח"ז רז"ל בד' הרשב"א) מ"מ עכ"פ חשוב ספק שקול לומר שנכתם אח"כ ממאכולת (דמש"ה אף רבי מודה בזה) משא"כ בנד"ד לפי הנ"ל דגם בעיון קל לפעמים עכ"פ יורגש גם נקודה. שוב אין הספק שקול כו'. ואין להאריך דבאמת מובן ענין שאלתנו הוא על אותו עד שאינו בדוק הנזכר בגמ' ופוסקים דהיינו הבינוני יהי' איך שיהי' פירושו אם אח"כ בדקה אותו. (קודם שבדקה בו א"ע) בדיקה קלה הנ"ל. מה דינו. ובזה וודאי שפיר נתוסף עוד ספק להחמיר גם מצד הבדיקה קלה זו. אמנם כת"ר הוסיף עוד לומר שבאמת אין זה נק' הוספת ספק כלל. דהכל ספק א' הוא אם הי' קודם על העד או מגופה כו' וזה הי' שייך גם על הנ"ל אבל לא נודע מאין פשיטא לי' כן הגם שנזכר סבר' כזו לענין ס"ס דבכה"ג ל"ח ס"ס מ"מ חשיבא כהצד דלאיסורא שכיחא טפי עכ"פ. (וי"ל נמי דה"ז כב' צדדים להחמיר כו'). ומ"ש כת"ר בהגה"ה דאם לקחה אותו ממקום מוצנע כמו מתיבה סגורה כו'. כמו שדרך צנועות כו' ובדקה אותם יפה כשהכינה כו'. לפהנ"ל אם ישאל לאותן צנועות אם בדקו אותן יפה אז יאמרו ג"כ שלא דקדקו לעיין הדק היטב כ"כ כו'. כי כמדומה שהוא דבר ההוה ורגיל משום שאין עולה על דעתה לחוש שמא יש בו עיפה משהו דמסתמא הם נקיים ולבינים בכלל כו'. (אמנם לכאורה וודאי הנהוג לכבוס אותם בשעה שהיא מכנת אותם וא"כ תלוי לכאורה במקדיר או מגליד ולהחמיר בהעדר הבקיאות כו'. וצ"ע למעשה), וע"ד מה שכתבתי עוד דאף אם נתן מקום לסברא הנ"ל לגמרי ונאמר דה"ז כאינו בדוק כלל. מ"מ מאחר שוודאי זה תלוי עכ"פ לפ"ע המהירות וקלות הבדיקה ולפ"ע קוטן הנקודה א"כ עדיין יש מקום לומר שלא רצו (חכמים) להקל בזה. מצד לא פלוג בדבר הניתן לשיעורין וגבולין. וגם מצד חשש טעות האשה בדמיונה בדבר התלוי באומד הדעת כזה שפורח באויר כו' והשיב כת"ר דאם מצד טעות האשה. דבר זה לא לנשים נמסר כו'. רק להמורים כו'. א"י כוונתו מאין ידע המורה איכות ואופן המהירות. ע"כ מפיה אנו חיים בזה. שתשער עתה אופן קלות ומהירות בדיקתה אז. אם הי' בה כדי להרגיש בטיפה כזו. וע"ז יש לומר שלא רצו להאמינה בזה כי אולי טועית בשיעורה ואומד הזה כי הוא דבר החמור מאד וענין רוחני פורח באויר כו'. ולא דמי למה שא' נאמנת לומר כזה ראיתיו ואיבדתיו. ולא חיישינן לשמא טועית בדמיונה. כמ"ש הרשב"א בס"פ כה"י. דאין כל הדמיונות שוות כו'. וגם התם דוקא באומרת על דם שלפנינו כזה ראיתי כו'. משא"כ בלי דם לפנינו י"ל דאינה נאמנת לומר כך וכך הי' מראיתו בימיהם כו'. וכמ"ש בס' ח"א בבנ"א שער בה"נ סי' ה'. (גם בלא"ה א"י מאין פשיטא לי' כ"כ דאמרינן בכה"ג שאינו נמסר אלא למורים. דל"ד לעדות דאמרי' בביצה (ד"ה ב') לב"ד מסורה דש"ה דאין מקבלין עדות אלא בב"ד. אבל כאן מאי פסקא דלעולם יביאו למורים וי"ל דדומה לביצה דא' התם דלכל מסורה ופירש"י ליד הכל היא באה ואין הכל באים לשאול עכ"ל וה"נ י"ל כן) ועל מ"ש מצד לא פלוג בדבר הניתן לשיעורין כ' וז"ל באמת הכל לפי ראות עיני המורה הנקודה ולפ"ע המהירות ולפי אופן ראייתה באיך ומה מקום וזמן וכל התורה ניתנה לשיעורין וגבולין עכ"ל. ונפלאתי ע"ז הכי חדא או חדתא היא לנו שכל כה"ג שאינו דבר הקצוב והכל תלוי לפ"ע כך וכך כו' כנ"ל השוו מדותיהם ולא פלוג. ועל כל כה"ג אמרי' בכ"ד נתת דבריך לשיעורין (גיטין י"ד ובכ"ד) והוא מעין וענין א' עם מ"ש בריש נדה (דף ע"ב) השוו חכמים מדותיהם שלא תחלק במעל"ע ופירש"י זמן קבוע וחלוט כו' ואפילו כו'. לא רצו לגרוע כו'. אלא פסקו דבריהם שלא תתן דבריהם לשיעורין עכ"ל. וכה"ג מצוי מאד וע' ש"ך יו"ד סי' רי"ד סק"ז בשם הב"ח ולא אבין מה זה שכתב כל התורה ניתנה לשיעורין וגבולין. כל התו' נתנה לשיעורין וגבולי' קצובים ומוגבלים. מבלי שנצטרך לשער בכל פעם לפ"ע כך וכך כו' וכנ"ל בדברי כת"ר. (ובפרט לפי מה דישער כ"א כו') וגדולה מזו עיין רסי' ל"ג