דברי נחמיה יורה דעה רצב

שאין לה ווסת משמשת בעדים והן הן עוותו' כו'. דהיינו דצריכה בדיקה ג"פ הראשונים לידע אם היא רואה מ"ת ופי' רמב"ן דהב' עדים אלו הן ג"כ אחד לו וא' לה. ושלה בודקת בו לפני התשמיש ואחריו. (וככל בדיקת עדי תשמיש שנזכר במשנה לעסוקה בטהרות לשיטתו כנ"ל) ובדיקה שלפני התשמיש הוא כדי שלא תעוות עצמה שלא כדין אם תמצא דם אחר התשמיש כי אולי מעיקרא הי' הדם כו'. (ולפה"נ הוצרך לכך לתרץ קו' הראש ספ"ק דנדה על הרי"ף ע"ש ועי' כרו"פ סי' קפ"ז ססק"ב כיון מעצמו שיש לתרץ דברי הרי"ף בכה"ג. אלא שכתב שמקוש' הרא"ש משמע דלס"ל סברא זו והיינו לפי שלא ראה שכ"כ רמב"ן בהדי'. וגם הב"י סי' קפ"ו נראה שכיון ג"כ לזה מעצמו במ"ש לתרץ קושית הרא"ש ע"ש) ואם איתא שבבדיקה קלה ונחוצה לא מהני לענין נקודה ק'. אכתי בבדיקה שקודם התשמיש י"ל מתוך שמהומה כו'. ותעוות עצמה שלא כדין והי' ראוי לתקן דוקא עד שלישי' לבדיקה שקודם תשמיש ושתבדקנו למחר כו'. וכן נמי מדברי הראב"ד שהביאו האחרוני' בסי' קפ"ז דס"ל בכל רואה מח"ת דאם לא בדקה א"ע קודם התשמיש ליכא לאחזוקה בראה מחמת תשמיש. וס"ל בהא דתניא (בפ' התינוקת ס"ד ס"ה) משמשת פעם ראשונה שני' ושלישית כו'. היינו בבדיקה תחילה וסוף. ודוקא ג"פ לבר מקמייתא שאינה מן המנין לפי שלא בדקה קודם התשמיש. (מסתמא לשיטתו). ואם איתא הי' ראוי ג"כ להצריך שהבדיקה דקודם תשמיש יהיה בעד מיוחד בפ"ע ושתבדקנו למחר כו' כנ"ל. ילא נמצא כזה בשום פוסק (לפה"נ). ולפי הנ"ל יש סמוכות לס' הראב"ד בהא גם מדברי רמב"ן במלחמו' הנ"ל. ועיין כרתי ופלתי סי' קפ"ד העלה דגם הרמב"ם ס"ל הכי. אלא שבסי' קפ"ז פקפק ע"ז משום דלמ"כ מקושי' הרא"ש כנ"ל. וכבר כתבתי דלפי הנראה גרם לו שלא ראה דברי הרמב"ן הנ"ל דאילו ראה יותר יש לסייע מד' רמב"ן מלסתור מכח משמעות דברי הרא"ש שהניח ד' הרי"ף בצ"ע והן אמת שראיתי בס"ט שכ' ג"כ כעין הכרו"פ ואיהו ראה ד' רמב"ן. ולא עוד אלא שכתב שמד' רמב"ן אלו משמע דלא כהראב"ד בגוף הדין וס"ל דרמב"ן לא קאמר אלא מדרך עצה טובה כו'. מ"מ לפענ"ד אין דבריו ז"ל מוכרחים כ"כ ויותר נראה דגם רמב"ן לדינא קאמר וכוונתו שנכלל זה בדברי רחב"א דמשמשת בב' עדים והיינו ע"ד כל עדים של תשמיש הנזכר במשנה לשיטתו של רמב"ן כנ"ל. ושבזה מתורץ קושית הרא"ש על הרי"ף. דאל"כ מה לו להזכיר כלל בדיקה זו דקודם תשמיש. ומנלן. גם מ"ש הכרו"פ וס"ט דלמ"כ מסתימות ש"פ. הנה גם מוח"ז רבינו ז"ל כ"כ אלא שהקדים להביא ס' הרז"ה דס"ל דראי' הנזכר גבי רואה מ"ת ראיית הרגשה היא. וע"כ גם קמייתא ממניינא. ועז"כ שכן משמע מסתימת כל הפוסקים כו'. משמע דס"ל דכל הפוסקים בשיטת הרז"ה קיימי א"כ לענין גוף הדין היכא שרואה מ"ת רק ע"י בדיקה שלאחר תשמיש ובלי הרגישה י"ל דהכל מודים לסברת הראב"ד כו'. אלא שלפי"ז אינו מובן מה שמסיים מוח"ז רז"ל דמש"ה סתמו הפרי' וט"ז וש"ך דלא כהראב"ד הלא אינהו קיימי אד' השו"ע דמיירי שראתה ע"י בדיקה לבד כדמשמע ממ"ש בכדי שתושיט כו' ותקנח כו' דברי מוח"ז רז"ל בזה צ"ע ודקדוק אלא שאכ"מ כלל. ועוד קצת ראי' מעין הנ"ל ממ"ש שנתקשה הרמב"ן ז"ל לשיטתו דהבדיקה דקודם התשמיש היינו שתראה אז מיד את העד קידם שתשמש כנ"ל. א"כ מאי האי דאמרינן דאשה לא תחמיר לבדוק לבעלה דא"כ לבו נוקפו ופורש. ע"ש בדי"ב שהזכיר חשש חורין. ובדיקת אור הנר כו'. ולמה לא הזכיר (ג"כ) דמתוך שמהומה לביתה (שזהו סברת הגמרא). ממילא יש חששא פשוטה לטיפה כחרדל. דלענין זה אין בדיקה קלה חשובה כלום לד' כת"ר. וכן לבסוף מסיק הרמב"ן לסברת ר"ח דלכך לבו נוקפו משום דמחשב אלמלא לא הרגיש' כו'. וכן גם התוס' ורשב"א ור"ן כולם החזיקו בס' ר"ח. (ולפה"נ היינו הכל משום דבל"ה קשה למה יהא לבו נוקפו אחר שבדקה ולא מצאה דם. ע"ל המציאו שחושש שהרגישה ובזה לא מהני בדיקה מדינא). ועפי"ז הולידו הפוסקים דין חדש דהבעל רשאי להחמיר ע"ע לצוות לה לבדוק כו'. ולסברת כת"ר אין כ"ז מוכרח מאחר דיש כאן סברא פשוטה לחששא כנ"ל. גם בההיא דרסי' קצ"ב וקצ"ג שכתבתי אז ממה שלא אשתמיט אחד מהפוסקים להזכיר חששא שמא מיהרה בבדיקתה כו' וכוונתם מבוררת דחזינן דהתם טרחו הפוסקים לקיים דברי הגמרא שגזרו והעמידו על סברתם וקבלתם להחשיבה כרואה אשר זה נגד הסברא למה ל"מ בדיקה הרי החוש לא יוכחש. וע"ז תירצו שי"ל נאבד או חפהו ש"ז. וסברות אלו רחוקות דנאבד חזינן דל"ח להכי בהגיע שעת וסתה ול"ב כו'. כ"א למ"ד וסתות דאו' וכן בהרגיש דפתח מקורה דאיכא ס' דאו' משא"כ למ"ד וסתות דרבנן כו'. עיי' גמ' ורש"י (ט"ז א') ותה"ד סי' רמ"ו וכן חפהו ש"ז חזינן דל"ח וזה גבי טהרו' ע' גמ' (ה' א') מהו דתרמא כו' וגם ב"ש דט"ז ב' ל"ח כ"א בנימוק ב"פ. ואם אית' יותר הו"ל להטעים שי"ל שמיהרה בבדיקתה ונשמט מעינה כו' והשיב כת"ר דהיינו משום דיכולים לבדוק כעת ואיני מבין מה שייך לומר שנבדוק כעת. בכל עת שייך החששא וטעם הנ"ל (הכי נאמר שתבדוק ב"פ או ג' ואין לדבר סוף כו') ומה שכתבתי לעיין בט"ז היינו במ"ש בסי' קצ"ג דחשש נאבד לא שייך כ"א גבי תבעוה לינשא שהולכת אנה ואנה כו'. א"כ אם ישבה או שכבה בעת שנתפייסה אין שום טעם לחוש. ונצטרך לומר דבכה"ג משום לא פליג אתינן עלה. ויותר הי' ראוי לומר חששא הנ"ל. (דלא רצו לסמוך אבדיקתה שמא תמהר או שע"כ מיהרה כיון שסברתם שוודאי ראתה כו'). אך דברי הט"ז הנ"ל צ"ע שבד' הרא"ש ורשב"א ור"ן מבואר גם בההיא דכונס הבתולה חששא דנאבד ג"כ. והטוש"ע שהזכירו בזה רק חששא דחפהו ש"ז הוא משום דזה מצוי יותר. משא"כ בתבעוה דל"ש זה כלל ע"כ נקטו חששא דנאבד). והנה אף שכל אלו אינם ראיות גמורות. כבר כתבתי שלדינא אין נ"מ דעל המיקל להביא ראי' כו'. רק שמ"מ אמינא נוסף ע"ז דאף אם אין ראיות גמורות להיפוך זכר לדבר איכא וסימנא מילתא. דמשמע מכ"ד דכל שבדקה לכוינות או"ה (ועפ"י כיונה זו אין חילוק בדין בין רב למעט) שוב אין סברא לומר שלא הרגישה בנקודה קלה דכח הראי' תופס הכל בקול כי' (וע' ס"ט סי' ק"צ ס' קצ"ג (דל"ה ע"ד) דלהאומר דהא דבעי' הרגשה מדאורייתא היינו רק משום דאל"כ י"ל דמעלמא אתי כו'. צ"ל דההיא דבדקה קרקע עולם היינו רק שהי' בחזקת בדוק כבר או שבדקה שלא לכוונת או"ה. אבל כל שבדקה עכשיו לכוונת או"ה לידע אם תמצא דם אם הוא מגופה שוב ליכא למימר אימור לא בדקה יפה הרי שהגם דהרגשה סברא דאורייתא ויש לומר מדלא ארגישה ע"כ לא עיינה יפה לא אמרי' הכי. אלא שלכאורה נ"ע דהא גם גבי ביצה בקונא של תרנגולין בפ"ק דביצה (ז' א') אמרי' אומר לא בדק יפה כו'. ונ"ל דהתם הסברא דאינה יולדות בלילה היא יותר ברורה. להכי יש לומר נמי מדלא הרגיש אמרי' אימור כו'. וכן משמע לי עוד ממה שלא מצינו שיזהירו הפוסקים להאשה לבדוק העד אחר שבדקה בו א"ע. במתינות וישוב הדעת ועיון יפה. כדרך שמצינו שהזהירו הרבה לשוחט בבדיקת הסכין. וגם מה' שמצינו בגמ' שדקדקו בבדיקה שתהי' לאור היום. ובין חמה לצל וכה"ג (בס"פ כה"י וע"ש בדי"ז) השמיטו הפוסקי'. והיינו משום דז"א כ"א משום הבחנה בין מראה למראה בימיהם. משא"כ עתה דמטמאים כל המראות זולת הלבן והירוק וזה בקל יוכל להבחין וא"צ עיון ודקדוק היטב. וכמ"ש המ"י וס"ט רסי' קפ"ח. ולמה לא החמירו בזה גם עתה משום הרגשת טיפה כחרדל אלא מכלל דלזה נמי א"צ עיין ודקדוק כו'. (ואף שרמ"א בסי' קצ"ו ס"ד הזכיר שתהי' הבדיקה ביום זה רק לכתחילה ובז"נ