דברי נחמיה יורה דעה רפז

דאותן בגדים הנק' עדים שבהט"ו הנ"ל. מכללא שמיעא דע"כ בבדוקים מיירי. שהרי קאי בבדיקה שאחר תשמיש. ואי מצאה דם טמאה. כמש"ש הי"ז. ומשמע וודאי דטמאה נדה ממש ואפילו עגול ובכ"ש. וזה ע"כ דוקא בעד הבדוק וכעין מה שמדייק הרשב"א דמתני' (די"ד) איירי בעד הבדוק. ועז"כ המ"מ דגם בהי"ח בעד שתחת הכר שטמאה במשוך משמע שנמשך ג"כ אל הקודם ובעד הבדוק דוקא (ולא כרז"ה) עכ"פ לפ"ז י"ל דאין שום חיוב כלל לבדוק העד מקודם (וית' עוד אי"ה) א"כ לפי הסברא הנ"ל לדעת הצ"צ ק' בכל עד הבדוק למה ע"י בדיקת העד דמקודם שהי' בכוונה קלה לא חיובית. מחזקינן כוודאי לא הי' דם. ולכשתמצא דם אח"כ תהי' טמאה ודאי. (ולהביא עי"ז חולין לעזרה כו' כנ"ל). ובאמת גם את"ל שיש חיוב בבדיקת העד מקודם. מ"מ הרי וודאי הטעם בזה כדי שלא תתלה אם תמצא אח"כ שהי' זה מקודם כדין עד שא"ב כנ"ל וא"כ כשבודקת את העד מקודם. ושוב אם תמצא אח"כ תהי' טמאה. ממילא הכוונה ויהיבת הדעת בעינן בבדיקה דקודם עכ"פ אין בו חיוב (כ"א רק מדרך עצה טובה כו') ומזה הטעם לפי המדומה לי גם כל הנשים אינן בודקות העד מקודם בענין כ"כ כי מחזיקים העד לבדוק (ע"מ בדיקה זו) ובדעתם שאם ימצא אח"כ איזה מראה דם תהיה טמאה. ואם כן שוב אין הדקדוק והענין בבדיקת העד כ"א מדרך עצה טובה. וא"כ לפי הסברא הנ"ל בהצמח צדק עדיין יש מקום בכל בדיקת העד דקודם שלא להחזיקו כוודאי נגד חומר הבדיקה דאח"כ כו'. לכן נלפענ"ד דע"כ סברא זו ליתא דאין חילוק מדריגות בענין כוונה. לדיני או"ה. וכל כוונה אפי' קלה כמו שהיא חשיבא ומועלת. גם לענין דבר החמור כו'. ומההיא דבגדי פרושי' הנ"ל אין ראי' דהתם רק מעלות מד"ס הן כדפירש"י במתני' שם. ונרא' דז"א כ"א בטהרות וקדשים. (דמעלה עשו בקדשים כו') אבל בשאר איסורי' לפה"נ לא מצינו בכה"ג שיהי' כוונה ושמירה לדבר הקל כלא חשיבא לענין דבר החמור ממנו. והשוחט להאכיל לעכו"ם או לכלבים וכה"ג לפה"נ פשוט שמותר לאכילת ישראל כדמשמע פשט מתני' דהשוחט לכותי פי"ב דחולין (ל"ח ב') עיין ר"ן שם ואחרונים. וכן השוחט וצריך לדם. (וה"ה לעכו"ם וכלבים עיין שמ"ח סכ"ח) חייב לכסות (שם בחולין דפ"ה ב') והיינו משום דראוי' לאכילה אם ירצה כמ"ש המעי"ט ע"ש. ומשה"נ מברך על השחיטה כששוחט לעכו"ם וכלבים. כמ"ש השמ"ח רסי' י"ט שאם ימלך יאכל ממנה ע"ש. (וע' עוד סי' ס"א ס"ו וסי' ס"ג ובח"מ רנ"ט ועיין עוד במשנה פ"ז דב"ק (ע') ופרש"י דלכלבים מצי אכיל) ולמה לא ניחוש שלא נזהר בדקדוקי שחיט' כראוי ובפרט בבדיקת הסכין דוודאי צריך הרבה ישוב הדעת כו' כמ"ש הרר"י כנ"ל ואף אי אומר עתה ברי לי כו'. ה"ז כמילתא דלא רמי' כו'. אע"כ דענין מילתא דלא רמי' לא נא' אלא כשגם עתה שאומר ברי לי מוד' שמתחיל' לא כוון כלל לכך אלא שאומר שזוכר שנזדמן כן במקרה עז"נ דלא ידע ולא הרגיש ואינו זוכר כלל (עיי' שו"ע ר"ל בסי' תמ"ז סמ"ז) אבל כל שאומר עתה שכיון לבו מתחיל' לכך מאיזה טעם שיהי' אף שמתחי' לא הי' רמי' עלי' חיוב כלל לכווין בזה מ"מ חשיב' כוונ' מעלי' וזוכר ג"כ. (והא דמשמע דבשוחט לעכו"ם וכלבים לא בעי כלל שיאמר עתה שכיון מתחיל' לכך אולי משום דממילא לכתחילה ראוי לעשות בהכשר. כמבואר ממ"ש ביו"ד סי' א' ס"ה. מיהו מש"ש הת"ש דגם מי שא"י ה"ש ששחט לכלבים ומומחי' ראו אותו (במקרה) ואומר ששחט כהוגן מותר צ"ע לכאור' איך למה לא יהי' זה בכלל מילתא דלא רמי'. ולפהי"נ צ"ל שאומרים דדרך מקרה עכ"פ כיוונו לראות אם שוחט כהוגן. מאיזה שעם שהיי'.). וגם בבדיקת הסכין דוודאי צריך כוונה טובה וישוב הדעת צ"ל דמ"מ יכול זה להתקיים גם בלי חיוב חמור כו'). וכן יש לעיין בדין זרק סכין והלכה ושחטה. וכה"ג שבסי' ג' ע"ש וא"פ)

שאלה ט"ז סי' ק"צ

שאלה נ"כ מענין הנ"ל מהמחבר זצלה"ה להה"ג רי"א זצלה"ה אב"ד דק"ק האמלא. לכבוד אהובי ידיד נפשי עוז. הרב הגדול המפורסם חו"ב וו"ח כו' וכו' כש"ת מוהר"י אייזיק נ"י

אחד"ש כו'. אבוא בד"ת. בהיות שמצוי בנשים שלפעמים מוצאים על העד מראה אודם משהו. ואם ישאלנה המ"ץ אם בדקה היטב את העד מקודם שבדקה א"ע עד שברי לה שלא הי' זה מקודם. משיבה שעם היות שפתחה אותו וראתה בו לא שמה על לבה לדקדק ולעיון בעיין היטב עד כדי להכיר במשהו. וממילא לפי דעתה יכול להיות שהי' זה מקודם ולא הרגישה. וראיתי מי שמורה בזה להקל ולדונו כעד שאינו בדוק לענין זה ובעיני הדבר קשה להמציאה דין חדש להקל בדאורייתא נגד משמעות וסתימות ד' הגמ' ופוסקים מה גם שעכ"פ הי' ראוי לה"ר לגוף ס' זו שבבדיקה קלה וערא לא תורגש שינוי מראה משהו ולא נסמוך ע"מ שהסברא חיצונית מראה כן. ואני בעניי לא מצאתי ראי' ברורה לזה. (ואדרבה קצת משמע להיפוך מהא דפרכינן בנדה (ד"ה ע"א) וכי מהומה לביתה מאי הוה כו' ע"ש. וכן ממה שלא אשתמיט אחד מהפוסקים גבי תבעוה לינשא שבסי' קצ"ב והכונס בתולה שבסי' קצ"ג וכה"ג ליתן טעם להא דלא מהני בדיקה משום חששא שמא מיהרה בבדיקתה ונשמט מעינה טיפה כחרדל וע"ש בט"ז) ועוד נלפענ"ד דגם אם ניתן מקום לסברא הנ"ל. (ואף אם נוכל להוכיח כן מאיזה מקום הכל) הוא רק לענין להחשיבו כוודאי. דאם בעיון יפה לא מצאה הוחזק דוודאי ליכא. משא"כ בלי עיון כ"כ אינו וודאי גמור. אבל מ"מ ל"ד ג"כ לאינו בדוק כלל. דהתם הספק שקול. משא"כ הכא הרי נתוסף ספק גם מצד הבדיקה (דלפעמים עכ"פ גם בענין קל יורגש במשהו). וא"כ שוב אין הספק שקול כו'. ועוד גם אם לא יונח דבדיקת עראי לענין משהו ה"ה כאינו בדוק לגמרי מ"מ לפה"נ וודאי עכ"פ תלוי לפי אופן קלות ומהירות הבדיקה ולפ"ע קוטן הנקודה. וא"כ הוא דבר הניתן לשיעורין וגבולים וכבר יש מקום להחמיר מצד לא פלוג. (וגם מצד חשש טעות האשה בדמיונה בדבר התלוי באומד הדעת כזה שפורח באויר לשער איכות המהירות והיסח הדעת שהי' לה אז לענין הכרת נקודה כזו) ע"כ בקשתי יבואו נא ד' כת"ר להודיעני דעתו דעת התורה בארוכ' כיד ה' הטובה עליו ומענין לענין בא"ע עיקר בדיקת העד מקודם. אם הוא חייבות ממש. ואנה נז' חיוב זה (דלכאו' לא מצאתי זה בפירוש זולת שמד' המ"מ פ"ד מהא"ב הי"ח משמע לכאור' דס"ל דמש"ש הרמב"ם בהט"ו דהעדים צ"ל של פשתן שחקים ולבינים יש בכלל זה חיוב לבדוק אותם ממש וצל"ע). ושוב ג"כ מעל"ע ובא"ע בקשתי להעמידני על כוונת מוח"ז רבינו ז"ל נ"ע בקו"א לסי' קפ"ז (דמ"ג ע"ג) במה שמדמה הא דעל הרוב אין עוברות בשוק ש"ט לרוב התלוי במעשה דרפ"ג דבכורות אשר לכאור' הוא תמוה הלא הכא אדרב' המיעוט תלוי במעשה והרוב בשב וא"ת ובכה"ג כ"ש נמי הוא דאזלי' בתר רובא וכמ"ש הרשב"א ור"ן בהדיא פ"ק דחולין במסקנא דסוגי' דרוב' וחזקה ע"ש. ואילולא ד' הרשב"א ור"ן הללו הי' עולה ע"ד לתקן ד' מוח"ז רבינו ז"ל עפ"י מאי דמ' בהדיא שם בהג"ה שבדמ"ח ע"ב דס"ל דהא דרפ"ג דבכורו' לא אזלי' בתר רובא דתלי במעשה הוא משום דלא שייך רובא ומיעוטא אלא בדבר שהוא טבע בע"ח כו'