דברי נחמיה יורה דעה רפו

דבר שיש לו בו נ"מ גדולה כמעות או דם נדה דאם יכירנו ויקלטנו העין לא שייך לומר ע"ז דלא רמיא עלי'. אלא דמ"מ אמרי' בזה שלא יקלטנו העין כלל כל שלא יצמצם כח הראות ויכוון לכך דוקא כו' כנ"ל). שוב שייך בזה הפלוגת' הנ"ל ולסברת הצ"צ נאמר דבעי' לזה כוונה גדולה דוקא כמו דרך חובה ממש. (ואף שגבי מעות דאיירי התוס' לא שייך חובה מ"מ הוא דבר הנוגע מאד וחשיבי כוונה גדולה) אבל לשום איזה כוונה קלה (כמו בנ"ד שלפי הנראה לא החזיקה זה לחובה וסמכה על הרוב רק לצאת י"ח הנהוג כו' כנ"ל). ה"ז כלא בכוונה כלל. והגם שהנ' שבפלוגתא הנ"ל תפסו האחרונים בסי' קצ"ו כבעל עה"ג וגם בא"ח סי' תמ"ז גבי שומן וכה"ג שנתבשל קודם הפסח קי"ל כבעה"ג דהא דאם לא כיוון לזהר לשם פסח אסור אפי' אומר ברי לי שלא הי' הכלי ב"י כו'. היינו דוקא כשלא נתכווין לזה מתחילה כלל. אבל אם הי' לו שים כוונה שלא לבשל בכלי של חמץ מאיזה טעם שיהי' אף לא בגין פסח מהני כמ"ש הח"י מוח"ז רבינו ז"ל (סעיף מ"ז) מ"מ מדסיים שם הת"י (סקל"א) דאין להחמיר כ"כ בדינים אלו. משמע דוקאהתם שכל עיקרו אינו כ"א חומרא בעלמא. (ומשום דמדינא סתם כלים אינם ב"י (וגם י"א) דה"ז נ"ט בנ"ט דהתירא ע"ש ובמ"א ושו"ע רז"ל אבל היכא דמעיקר הדין בעי' כוונה להזהר משמע דהעיקר כהצ"צ (וכ"מ מדלא הביא מוח"ז רז"ל זה שם בסעי' מ"ג מ"ד דאיירי בחשש תערובות פירור חמץ ע"ש) וגם בנידון דהצ"צ לענין תליית כתם תוך ג' ימים ראשונים דקי"ל כבעה"ג היינו נמי משום דעיקר הדין אינו כ"א מחומרת האחרונים כמ"ש הס"ט בסי' קצ"ו ע"ש סס"ק ל"ג משמע דבדבר שהוא מעיקר הדין העיקר כהצ"צ. וכמו שבאמת הביא הס"ט ראי' לדבריו מהא דרש"י ומהרמ"ל דריש נדה ע"ש. ולאורה יש להביא עוד ראי' ודוגמא לסברתו מהא דבגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה וכן מתרומה לקודש כו' (ע"ש בחגיגה די"ח ב'). והיינו משום דבעי כוונה לשמירה כדאיתא שם ד"כ א' דבעי' בלבו לשומרו (דאל"כ ה"ז כמילתא דלא רמי' כו') וכוונת השמירה בשביל דבר הקל ה"ז כלא נשמר כלל לגבי דבר החמור ממנו כדפירש"י שם במתני' (י"ח ב') וכן אמרי' שם (ד"כ) לענין בגדי שבת דעביד להו שמור טפי. ואם נתחלפו לו וסבר שהן של חול חשיבא היסח הדעת וכאלו לא הי' בלבו לשומרן כלל ע"ש בפירש"י וא"כ מובן מזה שיש בענין כוונה ויהיבת הדעת מדריגות חלוקות. ולכל דבר בעי' כוונה ודעת לפ"ע חומרו. אבל כוונה לדבר הקל ממנו, ה"ז כלא נתכווין כלל. לערכו. (אף דחשוב כוונה מעלי' לגבי אותו דבר הקל ממנו. וכן בכל דבר ודבר זה למעלה מזה כו' כל כוונה קלה מערך חומרו כלא חשיבא כו') וא"כ ה"ה בנידון דהצ"צ ובכל דוכתא דבעי' כוונה ואל"כ הוי כמילתא דלא רמי' כו'. וכן נמי בהא דנ"ד דבעי כוונה להכרת משהו. הכל י"ל דלכל דבר בעי' שיכוון לפ"ע חומר אותו דבר דוקא אבל כוונה קלה מזה ה"ה כלא נתכווין כלל אך א"כ יהי' קשה על כל עיקר דין עד הבדוק דמחזקינן לי' כוודאי גמור מדאורייתא ומביא לידי קרבן (כמתניתין דאותיום) מדוע לא ניחוש ג"כ אולי טיפה זו הי' מקודם על העד ונשמט מעינה אז מצד העדר חוזק הכוונה ונתינת הדעת אז לפ"ע חוזק חומר הכוונה אחר שבדקה בו א"ע דבדיקה ההיא וודאי חמורה לה יותר מחיוב בדיקת העד קודם שבדקה בו א"ע. ולכן הכירה בטיפה זו אח"כ ולא קודם. (ומייתי חולין לעזרה) והרי לפי הנ"ל כל כוונה לגבי ערך דבר החמור ממנו כלא חשיבי כו'. גם לא ידעתי כלל אם יש שום חיוב לבדוק העד מקודם אפי' היכא דבגוף בדיקת האשה חייבות דלפה"נ לא נמצא זה בגמ' ופי'. ומדאיירי בעד הבדוק ושאינו בדוק סתמא משמע דרשות הוא. והרשב"א בתה"א הוצרך להאריך ולהוכיח דמתני' דאותיום מיירי בעד הבדוק. ולמה לא הזכיר ג"כ דמסתמא איירינן בעשתה כדינא. משמע דא"ז חיובא. ומה שנזכר בגמ' ופוסקים וטוש"ע סי' קנ"ו ס"ו שכל הבדיקות צ"ל בבגד פשתן או צמר לבן נקי כו'. לכאורה היינו רק לאפוקי שאר מראות ומלוכלך וכה"ג. והיינו סתם עד הבינוני שברשב"א שהוא בחזקת נקי כו'. וכנ"ל ב' הס"ט סי' ק"צ ס"ק ס"ז. אבל לא שיהי' חיוב לבדוק אותו ממש (מכל טיפת דם כ"ש) וע"כ סתם עד הבינוני הנ"ל נק' עד שאינו בדוק להרשב"א. אלא שראיתי במ"מ פ"ד מהא"ב הי"ח משמע בהדי' דס"ל דמ"ש הרמב"ם שם הט"ו דהעדים צ"ל של פשתן שחקים ולבנים. הכוונה שצריך לבדוק אותם ממש. שהרי פשיטא לי' שזה נק' עד הבדוק ע"ש. וצ"ע דלפענ"ד למ"כ מרשב"א וכל הפוסקים. ובפרט הרמב"ם לא הזכיר כלל נקיים רק לבנים ואיך יהי' נשמע מזה שיהיו בדוקות ממש. וגם הטעם שצ"ל לבנים (ונקיים) מבואר בפירש"י (די"ז) מפני שטיפה כחרדל ניכר בהם יותר. ואילו לשיהי' צריכים לבדוק אותם ממש לא שייך טעם זה אלא שלפ"ז צ"ל שהיא משום דחיישינן אולי תמצא אחר שתבדוק א"ע טיפה כחרדל ותתלה במאכולת דקודם. וכדין עד שאינו בדוק ואולי באמת הוא מגופה. ע"כ צריכה לבדוק העד מקודם. ולא נמצא זה בד' הגמרא והפוסקים אלא פשטות הענין מיירי הכל רק איזה מין ואיזה מראה מעלי לבדיקה. (והיינו שניכר בו טיפה יותר) אבל אין רמז לשיהי' נצרך לבדוק העד ממש מקודם. וע' לשון הגמ"י שם אות יו"ד והובא ב"י בס"ט וז"ל. נכון לבדוק בבגד נקי ולבן דנקט לאפוקי קודם ליבון כו'. ואם לא דקדקה בכך לא הפסידה מדאמרינן של בית מונבז היו מזכירין לשבח על ככה משמע דלאו חובה ועיכוב הוא עכ"ל. ובב"י הגי' ושחקים דנקט לאפוקי כו' ומ"מ לפי גירסא זו האי ואם לא דקדקה בכך שבהגמ"י ע"כ לא קאי אשחקים לבד דסמיך לי' שהרי מביא ראי' מהא דבית מונבז שלא איירי כלל בשחקים. אלא צ"ל לגירסא זו שהוא מילתא באנפי נפשה וקאי אכל מה שהזכיר הרמב"ם כמו לבנים וכה"ג (או שע"כ ט"ס בב"י וצ"ל הגי' כבהגמ"י שלפנינו) וא"כ ש"מ תרתי. חדא דאף אם יהי' הפי' ברמב"ם במ"ש לבנים הכוונה בדוקים כדמשמע מהמ"מ הכל מ"מ הרי עכ"פ אין בדבר חיוב גמור. כ"א ע"ד היותר נכון ומשובח כו'. ועוד שבאמת נשמע מהגמ"י דהפי' ברמב"ם הוא כפשוטו ולא כמשמעו מהמ"מ הנ"ל לא מיבעי' לגי' שלפנינו. הרי הדבר מפורש במ"ש ולבן דנקט (פי' הרמב"ם שבגמרא לא נמצא בפירוש לבן ע"ש) הוא לאפוקי קודם ליבון. הרי מפורש רק לענין המין כו'. אלא אף גם לגי' שבב"י מ"מ ממ"ש ואם לא דקדקה בכך לא הפסידה שכבר נתבאר שזה ע"כ קאי אלבן וכה"ג. משמע דהפי' בלבן הוא כפשיטו. דאם כמשמעות המ"מ דצריך לבודקו. (היינו שיהי' כולו לבן בלי נקודה ממראה אחרת) א"כ לא שייך ע"ז לומר שבדיעבד היינו אם לא בדקה לא הפסידה. דממ"נ אם לא תמצא כלום על העד דגם אחר שבדקה א"ע פשיטא. ואם לומר שאף אם תמצא ופחות מכגריס) אח"כ תהי' טהורה כדין עד שאינו בדוק. לא שייך ע"ז לשון לא הפסידה. דאדרבה הרויחה כו'. אך בזה יש לדחות דר"ל לא הפסידה הקולא הנמשך מזה אלא שתמוה למה צריך לראי' ע"ז הרי דין זה דעד שא"ב פחות מכגריס הוא פשוט בגמ' ופוסקים. גם באמת אי' הרמז בהא דבית מונבז (שהביא מזה הגמ"י) לומר שהיו בודקי' ממש את העד. ולפי משמעות המ"מ צ"ל שנכלל זה בעלת נקי שבד' שמואל בגמ'. אבל בהא דבית מונבז לא נזכר כ"א מילא פרהבא סתמא. וגם ברמב"ם לא נז' כלל נקי) ולכאורה ע"כ לדחוק בד' המ"מ במ"ש שם הי"ח שהרמב"ם מיירי בעד הבדוק מדנמשך אל מ"ש תחילה הט"ו בגדים אלו כו'. אין הכוונה שסובר דמ"ש בהט"ו בגדים אלו כו' לבנים כו' היינו דאתי להורות שתבדוק אותם כו' כנ"ל. אלא כוונתו